גדולתו של ה' היא מוחלטת ואינסופית, וכל ניסיון אנושי להכיל את כבודו או לרצותו באמצעים חומריים נידון לכישלון. גם משאבי הטבע העצומים והמפוארים ביותר מתגמדים לחלוטין אל מול כבודו וצדקתו.
הנביא משתמש בדימויים מן הטבע כדי להמחיש רעיון זה. המילה וּלְבָנוֹן מתייחסת ליער המפורסם והגדול שבארץ ישראל [מצודת ציון, רד"ק], והוא משמש כאן כמשל לכלל העצים בעולם [אבן עזרא]. על יער עצום זה נאמר כי אֵין דֵּי בָּעֵר, כלומר, אין בו מספיק עצי יער כדי לשמש כחומר בערה ומוקד לאש על מזבחו של ה' [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בדומה לכך, וְחַיָּתוֹ, חיות הבר הרבות המצויות ביער זה [ביאור שטיינזלץ], אֵין דֵּי עוֹלָה – אינן מספיקות בכמותן כדי להקריבן כקורבנות עולה לפניו [מצודת דוד].
מבחינה ספרותית, יש כאן שימוש באמצעי רטורי מפתיע. לאחר שבפסוקים הקודמים תוארו איתני הטבע והגויים כחלקיקי אבק זעירים, השומע מצפה שהנביא יאמר שגם הר הלבנון האדיר נחשב כאין וכאפס. במקום זאת, הנביא מחליף את זווית הראייה ומבהיר כי לא רק שהלבנון בטל בשישים, אלא שאפילו אם היו מקדישים את כולו למטרה נעלה של קורבנות, הוא לא היה מספיק כדי לחלוק לה' את הכבוד הראוי לו [שד"ל], מה גם שה' כלל אינו זקוק לקורבנות פיזיים [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים שני כיוונים מחשבתיים באשר לנמעני הפסוק ולמשמעותו התיאולוגית העמוקה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מופנה כלפי אומות העולם, אשר זלזלו בה' וטענו כי אין בכוחו לגאול את ישראל מידם. כאשר יראו הגויים שה' מושיע את עמו, הם יתחרטו על דבריהם וינסו לרצות אותו כדי לכפר על עוונם. על כך משיב הנביא, שאפילו אם יציעו הגויים שוחד בדמות קורבנות עצומים שיכללו את כל עצי הלבנון וחיותיו, הדבר לא יספיק כדי לכפר על חטאם או לשנות את רצונו והבטחתו של ה' לגאול את ישראל [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה].
לעומת זאת, יש המציגים תפיסה שונה המבוססת על מאזן הצדק העולמי. על פי גישה זו, כאשר אדם חוטא, מידת הדין דורשת ענישה, וקורבנות בעלי החיים נועדו לספוג את מידת הדין הזו במקום האדם. אולם, חטאי האדם הם כה רבים עד שכל חיות הלבנון אינן מספיקות כדי להוות להם כפרה. בשל חוסר יכולתו של עולם החי לספק כפרה שלמה למידת הדין המאיימת על ישראל, נבראו אומות העולם כדי שהן אלו שיספגו את מידת הדין במקומם [אהבת יהונתן].