הנביא מדגיש את אפסותם המוחלטת של עמי העולם מול ה', במיוחד על רקע הניגוד לאלילי הגויים. בעוד שאלוהי העמים הם רק פסלים מעשה ידי אדם, העשויים עץ, כסף וזהב וחסרי כל יכולת הגנה, ה' הוא בלתי ניתן להשוואה, והגויים עצמם חסרי כל כוח מולו [צאינה וראינה].
הפרשנים מסכימים כי המילים כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מבטאות את הרעיון שהגויים נחשבים כלא־כלום ואין להם כל חשיבות בעיני ה'. באשר למילה מֵאֶפֶס, הכוונה היא לדבר שאין בו כל ממש, והמילה וָתֹהוּ מציינת ריקנות מוחלטת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מספר פרשנים מתעכבים על משמעות האות מ"ם במילה מֵאֶפֶס, ומסבירים כי משמעותה היא שהגויים נחשבים אפילו פחות מאפס, בדומה לביטוי "הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד" [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל].
מבחינה רעיונית, הפסוק מציג שתי זוויות שונות לבחינת מעמד הגויים. מצד אחד, בערך יחסי, הם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ – חסרי משמעות כשהם עומדים מול ה'. מצד שני, בערך מוחלט, הם מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ – כלומר, גם כשהם נבחנים בפני עצמם, אין בהם שום ממשות. מסיבה זו, ה' אינו משנה את פעולותיו והנהגתו בעבורם [מלבי"ם]. יתרה מזאת, חוסר החשיבות של האדם והגויים המתואר בפסוק זה משמש כהוכחה לשפלותו של המין האנושי, וזאת בניגוד לגישות הגורסות כי בני האדם נכבדים וחשובים יותר ממלאכי ה' [אבן עזרא].