מול תחושות של ייאוש וספק, כאשר עם ישראל נתון בגלות ועלול לחשוב שה׳ עזב אותו או שאינו מסוגל להושיעו, מציג הכתוב תזכורת עוצמתית לטבעו המוחלט של הבורא. הכתוב פונה אל האדם ומציב בפניו את העובדות היסודיות של האמונה, תוך שילוב בין גדלות הבריאה להשגחה הפרטית, כדי להסביר מדוע לעיתים נדמה שהצדק מתעכב [אבן עזרא, רד"ק, צאינה וראינה].
הנביא פותח בשני ערוצים שדרכם יכול האדם להגיע להכרת הבורא: הֲלוֹא יָדַעְתָּ – מתוך שכלו של האדם, התבוננותו העצמית והסקת מסקנות הגיוניות, ואִם לֹא שָׁמַעְתָּ – באמצעות קבלת המסורת ולמידה ממורים וחכמים [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, צאינה וראינה].
התובנה הראשונה שעליה יש להתבסס היא שה׳ הוא אֱלֹהֵי עוֹלָם, כלומר אלוהי נצח שאינו משתנה [אבן עזרא], והוא שופט את העולם כולו ומשגיח עליו בכל זמן ובכל מקום [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. בהיותו בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ, הוא ברא את הכל ושלטונו מקיף את העולם מהקצה אל הקצה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי צירוף זה מתייחס לארצות הרחוקות ביותר, כדי לשלול את תפיסת הגויים שלכל ארץ יש אלוהות משלה [שד"ל]. פרשנים אחרים מסבירים שהכוונה היא לקו המקיף את הארץ, שכן ה׳ מעמיד את הארץ כולה ככדור באמצע הגלגלים המקיפים אותה, ללא כל סמיכה, בכוחו בלבד [רד"ק, אבן עזרא]. מתוך כך נגזר שאם ה׳ ברא את כל קצוות תבל, לא ייתכן שהוא אינו יודע את הנעשה עליה, ובוודאי שהוא משגיח על מעשה ידיו [מלבי"ם, רד"ק].
כדי לשלול את המחשבה שה׳ מתעכב מלעשות צדק משום שהוא חסר כוח או עייף, מדגיש הכתוב כי הוא לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע. בעוד שיש מי שרואה בשתי המילים הללו משמעות זהה של עייפות [מצודת ציון], אחרים מדייקים ויוצרים הבחנה: יִיעַף מתייחס לעייפות פנימית של הגוף החסר משאבים כמו מזון ושתייה, ואילו יִיגָע מתייחס לתשישות הנגרמת כתוצאה מעבודה ומלאכה. כוחו של ה׳ אינו תלוי בדבר חיצוני ואינו מוגבל, ולכן לעולם לא תמוש גבורתו והוא אינו זקוק למנוחה [מלבי"ם, אבן עזרא]. ההוכחה לכך היא שה׳ ממשיך לסובב את גלגלי העולם ללא הרף וללא כל הפסקה [רד"ק].
אם כן, עולה השאלה המתבקשת: אם ה׳ הוא בורא הכל, משגיח על עולמו, וכוחו אינו מוגבל לעולם, מדוע הוא מאריך את זמן הגלות, מאחר את הטובה, ואינו עושה משפט ברשעים המענים את ישראל? [רד"ק, רש"י, צאינה וראינה].
התשובה טמונה בסוף הפסוק: אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. המילה חֵקֶר הושאלה מפעולת חפירה במעמקי האדמה אל עבר דרישה ועיון בדברים נעלמים, ומשמעותה כאן היא שאין גבול ותכלית לתבונתו [שד"ל]. איננו יכולים לחקור, לתפוס או להגביל את חוכמתו של ה׳ [ביאור שטיינזלץ]. כשם שעצמותו של ה׳ נעלמת מהשגתנו, כך גם ידיעתו וחוכמתו אינן ניתנות להשוואה להבנה האנושית [מלבי"ם]. לכן, העיכוב בגאולה או בעשיית הצדק אינו נובע מחוסר יכולת, אלא מתוך תבונה עמוקה שאנו לא מסוגלים להבין [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. לעיתים, מטרת העיכוב והייסורים היא דווקא לטובת האדם, כדי לנקות אותו מפשעיו ולכפר על חטאיו [רש"י].