הנביא לועג לאבסורד שבעבודה הזרה ומדגיש את הפער הבלתי נתפס בין ה' האינסופי לבין חפץ דומם מעשה ידי אדם. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה הַפֶּסֶל מתייחסת לצורה הנעבדת, שלרוב נחצבת ומגולפת מעץ או מאבן [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. עם זאת, הקריאה כאן היא בלשון תמיהה רטורית: וכי יעלה על הדעת לדמות את ה' לפסל שכזה? [שד"ל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לגבי תהליך יצירת האליל, המילים נָסַךְ חָרָשׁ מתפרשות בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית היא שמדובר בפעולת התכה ויציקה של מתכת זולה, כגון ברזל או נחושת, על ידי האומן [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מפרשת את המילה נסך מלשון כיסוי, כלומר האומן מצפה את ליבת העץ או האבן של הפסל [רד"ק, שד"ל].
לאחר מכן, עובר הפסל לשלב ההידור – וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ. המילה ירקענו משמעה שטיחה ורידוד, בדומה לרקיע [מצודת ציון, אבן עזרא]. כלומר, צורף הזהב מכה על פחי זהב ומרדד אותם כדי לצפות בהם את הפסל מבחוץ, כך שרק ייראה יוקרתי אף שתוכו עשוי חומר זול [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. מתוך כך, עולה לעג מוסווה על טיב המלאכה: בעוד שבדרך כלל הצורף הוא זה שמתיך מתכות ומזקק אותן, והחרש הוא האומן המעצב, כאן היוצרות התהפכו. החרש עוסק ביציקה והצורף בריקוע, מה שמוכיח כי יצירת אליל אינה דורשת חוכמה או מומחיות מיוחדת, ואין מקפידים בה על חלוקת העבודה [מלבי"ם].
לבסוף, הפסל מקבל וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף. הפרשנים מסכימים כי רתוקות הן שלשלאות מכסף שאותן מכין הצורף וקושר אל הפסל [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. מעבר לקישוט, לשלשלאות אלו יש תפקיד אירוני ומשפיל: מאחר שהפסל הוא גוש דומם שאינו יכול לנוע ממקומו, נדרשות שלשלאות כדי שאנשים יוכלו למשוך ולגרור את ה"אל" שלהם ממקום למקום [מצודת דוד].