בשורת נחמה גדולה מופנית אל האומה הגולה, המבשרת על סיום תקופת הייסורים ותחילתו של עידן חדש. נביאי ישראל ומנהיגי הדורות מצווים לעודד את העם המיוסר, להפיח בו תקווה ולבשר לו כי מסלול הכפרה הושלם.
ההוראה דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם משמעותה להשמיע דברי פיוס, הרגעה והבטחות טובות שיסירו את העצב והדאגה מלב העם, כאשר ירושלים מסמלת כאן את כנסת ישראל כולה [אבן עזרא, שד"ל, שטיינזלץ]. הפנייה אל הלב נועדה לנחם את העם השרוי בייאוש מאורך הגלות [אברבנאל]. לצד זאת, הציווי וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ מורה להכריז ולהשמיע באוזניה את בשורת הגאולה [מצודת דוד, שד"ל], ויש שפירשו כי זו קריאה לעורר את העם לתשובה ולמעשים טובים כדי שלא יעכבו את התשועה [אברבנאל].
הנביא מציג שלוש נחמות מרכזיות. הראשונה היא כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ. רוב הפרשנים מסבירים את המילה "צבאה" מלשון זמן קצוב ומוגבל, בדומה לאדם המגויס לצבא או נשכר לעבודה לפרק זמן מוגדר. כלומר, נשלמה והסתיימה תקופת הגלות והסבל שנקצבה לה מראש [מצודת דוד, שד"ל, אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת דורשת את המילה מלשון ריבוי וצבא של אנשים, ומבארת כי ירושלים עתידה להתמלא מחדש בהמוני בניה שישובו אליה מהגלות [רש"י ואברבנאל בשם תרגום יונתן]. קיימת גם דעה הרואה בכך ביטוי לגאולה שבאה בזמנה הקבוע מראש, גם ללא זכויות מיוחדות של העם [חומת אנך].
הנחמה השנייה היא כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ. משמעות הדבר היא שעונשה שולם במלואו, וחטאה התכפר, נסלח והתפייס [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מעבר לכפרה הרגילה, יש המבארים כי בזכות התשובה, העוונות עצמם נהפכו לזכיות, כך שהעוון הפך ל"רצון" ולקורבן המרצה את ה' [חומת אנך].
הנחמה השלישית מתארת את עוצמת הייסורים שעברה: כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ. המילה "בכל" מתפרשת כאן במשמעות של "בעבור כל" חטאיה [מצודת דוד, אבן עזרא]. המושג "כפלים" מציג כמה זוויות פרשניות. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לשתי גלויות שונות שסבלו ישראל, גלות בבל והגלות הנוכחית [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. גישה שנייה טוענת שהעם נענש בעוצמה כפולה, הן על חטאיו שלו והן על חטאי אבותיו [רד"ק, אברבנאל], או שסבל מצרות רבות מידי האומות [אבן עזרא]. פירוש ייחודי מציע כי המילה "כפלים" אינה מציינת כמות כפולה של עונש, אלא קיפול של הזמן; מרוב עוצמת הייסורים שהיו קשים כפליים, התקצר זמן הגלות והתקפל לחצי [מלבי"ם].
הטענה שישראל קיבלו עונש כפול על חטאיהם מעוררת שאלה לגבי מידת הצדק האלוהי. על כך משיבים חלק מהפרשנים כי זוהי דרכם של מנחמים: כדי לפייס את האדם השרוי בצער עמוק ולהראות השתתפות אמיתית בכאבו, המנחם מגדיל ומתאר את צרתו כעצומה וכיתרה על המגיע לו, גם אם בפועל חסד ה' גבר על הדין. השמעת הדברים הללו נועדה להניח את דעתה של ירושלים ולשכנע אותה כי סאת ייסוריה הוגדשה ולכן הגאולה מובטחת [שד"ל, אברבנאל]. עם זאת, יש הסבורים כי הדברים כפשוטם, ושאכן ממידת ה' לעיתים לגבות תשלום כפול של פורענות על החטא [רש"י].