תארו לעצמכם מצב שבו אתם מתאמצים לעשות דברים טובים, אבל דווקא אלו שמתנהגים לא יפה מצליחים ומקבלים את כל הדברים הטובים. זה בטח מרגיש מאוד מתסכל, נכון? בדיוק ככה הרגישו בני ישראל כשהיו בגלות ארוכה וקשה. הם סבלו מאוד, ראו איך עמים אחרים שולטים בהם, ומתוך הצער הגדול שלהם הם התחילו להתלונן.
הנביא פונה אל העם ושואל למה הם מדברים כך. הוא קורא להם בשני שמות, יַעֲקֹב וגם יִשְׂרָאֵל. הסיבה לכך היא שהשם יַעֲקֹב מסמל את האנשים הרגילים בעם, ואילו השם יִשְׂרָאֵל מסמל את החכמים והמנהיגים. כולם, מהאדם הפשוט ועד החכם ביותר, הרגישו את אותו כאב.
הטענה הראשונה של העם הייתה נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'. הם הרגישו שה' כאילו מעלים את העיניים שלו, ולא רואה את הצרות שהם עוברים ואת המעשים הטובים שלהם. הטענה השנייה שלהם הייתה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הם הרגישו שנעשה להם חוסר צדק, ושהשכר הטוב שהגיע להם פשוט עבר והתרחק מהם, או שהעונש שהיה אמור להגיע לעמים שהציקו להם פשוט נשכח.
הנביא מקשיב להם ויודע שהם לא אומרים את הדברים האלה כי הם הפסיקו להאמין, אלא רק בגלל שהם עצובים, עייפים וסובלים כל כך. לכן הוא עונה להם ומוכיח אותם, כדי להזכיר להם שה' לעולם לא עוזב אותם ותמיד משגיח עליהם.