קרה לכם פעם שפגשתם מישהו שהתגאה בזה שהוא מגיע ממשפחה מאוד מיוחדת או מבית ספר מצוין, אבל ההתנהגות שלו בפועל ממש לא התאימה לזה? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל באותה תקופה. הנביא פותח במילה כִּי, שפירושה כאן הוא "מפני ש" או "כאשר", ומתאר איך העם התגאו מאוד בייחוס שלהם. הם שמחו להגיד שהם מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ, כלומר שהם נקראים על שם ירושלים עיר הקודש ומוכרים כבני ציון. בנוסף, הם הכריזו בגאווה שוְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ, כלומר שהם סומכים על ה' ובוטחים בו.
אבל הנביא בעצם מעביר עליהם ביקורת. הוא מסביר להם שהם אומרים את הדברים האלה רק כלפי חוץ, אבל לא באמת מתכוונים לכך בתוך הלב. הם התהדרו בשם של ירושלים ובקשר שלהם לה', אבל ההתנהגות שלהם לא התאימה לאנשים שמגיעים מעיר הקודש. המסר של הנביא הוא שכאשר אנחנו נקראים על שם מקום קדוש ואומרים שאנחנו מאמינים בה', החובה שלנו היא גם להתנהג באמת בצורה טובה וראויה, ולא רק להגיד מילים יפות.