ישעיהו, פרק ה׳, פסוק י״ד

עולם המתים, תחתית הארץ שאליה נופלים כולם, מתואר כישות חיה ורעבה ולכן הִרְחִ֤יבָה שְּׁאוֹל֙ נַפְשָׁ֔הּ, כלומר את הרוח היוצאת מן הקבר, וּפָעֲרָ֥ה פִ֖יהָ לִבְלִי־חֹ֑ק. בליעה זו מתרחשת ללא גבול ובניגוד לסדר הטבעי, במידה כנגד מידה לחוטאים שפערו את פיהם לתענוגות ללא קצבה. אל לוע האדמה וְיָרַ֨ד הֲדָרָ֧הּ, תפארת ירושלים ומנהיגיה, יחד עם וַהֲמוֹנָ֛הּ וּשְׁאוֹנָ֖הּ, המייצגים את המון העם והמולת העיר, בנפילה פתאומית שבה הכול נבלע בבת אחת. בנוסף נבלע גם כל מי שוְעָלֵ֥ז בָּֽהּ, בין אם אלו תושבי העיר שממשיכים לחגוג בשכרותם בבטן האדמה או מתעוותים בשחוק ברגע מותם, אך ייתכן כי השמחה שייכת לאויבי העיר או לשאול עצמה המתענגת על החורבן.