ישעיהו, פרק ה׳, פסוק ז׳

עשרת השבטים של בֵּית יִשְׂרָאֵל משולים לכֶרֶם יְהֹוָה צְבָאוֹת, בעוד אִישׁ יְהוּדָה הוא נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו, השתיל המובחר, האהוב והמשמח ביותר, בין אם כחלק מהכרם ובין אם כגפן נפרדת. ה' קיווה לְמִשְׁפָּט בין אדם לחברו ולִצְדָקָה בין אדם למקום, אך המציאות העגומה אכזבה. תחת המשפט התגלה מִשְׂפָּח, שהוא ריקבון מוסרי, פגם של טומאה או גזל עניים. תחת הצדקה נשמעה צְעָקָה, שהיא זעקתם המרה של העשוקים או קולותיהם של השיכורים. הדמיון הצלילי הבולט בין המילים נועד לזעזע את האוזן ולהמחיש את הפער הכואב בין הציפייה האלוהית למעשיהם בפועל.