פסוק זה מתאר עונש כבד וגורף שמביא ה' על עם ישראל, כחלק מסדרת התראות ומכות שנועדו לעורר את העם לחזור בתשובה [אברבנאל]. החורבן מגיע משום שהעם סירב לשוב מדרכו הרעה, ובעיקר משום שהמנהיגים לא הורו לעם את הדרך הישרה אלא הטעו והשחיתו אותו [אבן עזרא, מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא ממחיש את הכחדתה של החברה כולה, מהמעמד הגבוה ביותר ועד לשפל ביותר, באמצעות שני דימויים מקבילים: האחד מעולם החי והשני מעולם הצומח, כדי להראות שלא יישאר שום דבר שלם [שד"ל].
בדימוי הראשון, המילה רֹאשׁ מסמלת את האנשים החשובים, הזקנים ונשואי הפנים המנהיגים את העם [מצודת ציון, מלבי"ם, אברבנאל]. לעומתה, המילה וְזָנָב מייצגת את האנשים הפשוטים והשפלים [מצודת ציון, שטיינזלץ], או באופן ספציפי את נביאי השקר שהיו מחניפים להמון ומבטיחים לו הבטחות כזב במקום להוכיחו [אברבנאל].
בדימוי השני, הפרשנים מסבירים את המונחים הבוטניים. המילה כִּפָּה מתפרשת לרוב כענף עץ חזק וגדול [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, שד"ל], ויש המזהים אותה כצמרת הגבוהה של עץ הדקל [שטיינזלץ] או דווקא כשורש [אבן עזרא]. לעומת זאת, וְאַגְמוֹן הוא צמח רך וחלש, מעין גומא הגדל סמוך למים ונוטה לכופף את ראשו [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ, שד"ל].
מבחינה סמלית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצמחים משקפים את המעמדות בעם בדומה לראש ולזנב: הענף החזק מסמל את הגיבורים, ואילו האגמון הרך מסמל את החלשים, שכן גם פשוטי העם אשמים במצב וייענשו [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, ישנה גישה ולפיה שני המונחים מתייחסים להנהגה בלבד: מדובר במלכים, שרים ושלטונים הסוככים על העם ומגנים עליו ככיפה של עץ, וכן בחכמים וחוזים בכוכבים שייכרתו כולם [רש"י, מצודת דוד].
כל ההרס והחורבן הזה יתרחשו בבת אחת, ביוֹם אֶחָד. יום זה מפורש כיום שבו גלו שבטי ישראל מארצם [רד"ק], בין אם המכה באה עליהם באמצעות מגפה ובין אם במלחמה על ידי האויבים [אברבנאל].