ההרס העצמי שטמון בחטא נמשל לשריפת יער מתפשטת. המעשים הרעים שאנשים עושים אינם רק עבירה, אלא הם עצמם הופכים למקור הכיליון והעונש, המכלה את החברה מהיסוד ועד הטפחות.
הפרשנים מסכימים כי המילים כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה מצביעות על כך שהרשעה עצמה היא האש הבוערת, והעוון הוא זה שמקטרג ופורע מן החוטאים, כך שהרשעים מביאים את ההשחתה על עצמם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, אבן עזרא].
דרך הטבע של אש הפורצת ביער היא להתחיל לבעור תחילה בקוצים הנמוכים, המכונים כאן שָׁמִיר וָשַׁיִת, ומשם להמשיך ולהצית בבת אחת את הענפים הגסים והמסובכים, הם סִבְכֵי הַיַּעַר [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מתוך תיאור זה, עולה מחלוקת לגבי הנמשל החברתי של התפשטות השריפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפורענות תפגע תחילה בהמון העם ובאנשים הפשוטים, ורק לאחר מכן תעלה ותשרוף גם את האנשים הגדולים, השרים ומנהיגי העם [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי הקוצים הם המורדים והפושעים, אך האש שאוחזת בענפים מסמלת דווקא את הפגיעה בדלת העם [רש"י]. גישה נוספת רואה בקוצים משל לרשעים הגדולים ביותר, בעוד הענפים המסובכים מייצגים את האנשים הבינוניים [מלבי"ם].
כאשר האש מכלה את היער, עולה עשן רב המתואר במילים וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן. המילה וַיִּתְאַבְּכוּ היא מילה נדירה, ורוב הפרשנים מסבירים אותה כלשון התרוממות וגובה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא]. התרוממות העשן מסמלת את ממדיה העצומים של הפורענות. מעבר לכך, גובהו של העשן נועד לפרסם את חטאיהם הרעים של העם; ממש כשם שניתן לראות עשן מרחוק גם כשלא רואים את האש עצמה, כך יידעו כל האומות על מעשיהם ועל עונשם מידי ה' [רד"ק].
פירוש שונה למילה וַיִּתְאַבְּכוּ קושר אותה לשורש המבטא מבוכה, בלבול וסגירות. לפי הבנה זו, העשן הכבד יוצר מחנק וחוסר התמצאות, והאנשים נותרים נבוכים ומסוגרים בתוך עשן התבערה המשתולל לכל עבר [רש"י, מלבי"ם]. מבחינה לשונית, יש המסבירים כי מילה זו קרובה במשמעותה למילה "ויסתבכו", אלא שהאות סמ"ך הקשה, שמתאימה לתיאור סיבוך של ענפי עץ נוקשים, הוחלפה באות אל"ף הקלה, כדי לתאר בצורה מדויקת יותר את ההסתבכות של העשן הדק והאוורירי [שד"ל].