הבטחה לשלטון אידיאלי שבו עוצמה שלטונית אדירה אינה עומדת בסתירה לשלווה מוחלטת, אלא מבוססת על אדני הצדק והיושר. בניגוד לטבע האנושי שבו ריבוי כוח גורר אחריו קנאה ומלחמות, כאן מובטח כי לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה – סמכות השלטון העצומה – תביא עמה וּלְשָׁלוֹם אֵין־קֵץ [מלבי"ם]. המילה לְמַרְבֵּה מתפרשת כשם עצם המעיד על שפע חסר גבולות בכמות ובאיכות [מלבי"ם, רד"ק], או כפועל שמשמעותו לעשות ולהרבות את השלום [שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי הכתוב מתאר מלך המרבה את משרתו ושלטונו של ה' על עצמו, ופועל מתוך יראה ועבודת ה' [רש"י, צאינה וראינה]. השלום חסר הקץ אינו מתייחס בהכרח לזמן נצחי, אלא לשלום היקפי שאין לו גבולות במרחב, מכל עברי הממלכה [רש"י].
הברכה מופנית לשני אפיקים: עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלַכְתּוֹ. בעוד שיש הרואים בכך כפל לשון פיוטי [רד"ק], אחרים מדייקים כי השלטון והסמכות ניתנים למלך היושב על הכסא, ואילו השלום והשלווה מוענקים לעם ולמדינה, כך שחרב לא תעבור בארצם [מלבי"ם, מצודת דוד].
כדי להבטיח את קיום הממלכה, הכתוב מפרט שני שלבים: לְהָכִין אֹתָהּ – יצירת התשתית והבסיס למלכות, וּֽלְסַעֲדָהּ – תמיכה וחיזוק של המבנה הקיים, מלשון השענה, כדי שלא ייפול ויתמוטט [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון]. יציבות זו מושגת באמצעות שני עמודי תווך: בְּמִשְׁפָּט – עשיית דין בין אדם לחברו המונעת מהחברה להרוס את עצמה, וּבִצְדָקָה – מעשים טובים וצדקות בין אדם למקום [מלבי"ם]. במקרה שזכות המשפט לבדה אינה מספקת, הצדקה שיעשה המלך היא שתכריע את הכף [מצודת דוד].
באשר למשך הזמן, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם, רוב הפרשנים מסכימים כי ההבטחה מכוונת לימי חזקיהו המלך ולכל ימי חייו [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, יש המציינים כי הפוטנציאל היה לנצח ממש. חזקיהו נועד להשיב את המלכות לאיתנה לתמיד, וה' אף ביקש לעשותו משיח, אלא שחטאי הדורות הבאים קטעו רצף זה [שד"ל, רד"ק].
חזון מפואר זה יתגשם לאו דווקא משום שהעם ראוי לכך או בזכות האבות שכבר תמה, אלא מתוך קִנְאַת ה' צְבָאוֹת. ה' תַּעֲשֶׂה־זֹּאת למען שמו הגדול, מתוך קנאה לציון וכדי להעניש את מלך אשור, סנחריב, ואת שריו אשר חירפו וגידפו כלפי מעלה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].