זעמו של ה' מביא עמו חורבן כפול, המתחיל כתופעת טבע הרסנית ומסתיים בקריסה חברתית מוחלטת, שבה החברה מכלה את עצמה מבפנים.
המושג בְּעֶבְרַת מתאר את חמתו וכעסו של ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כעס זה מתרחש אסון שטיבו נתון למחלוקת, הסובבת סביב המילה הנדירה נֶעְתַּם. הגישה המרכזית בקרב רבים מן הפרשנים נשענת על התרגום הארמי הקדום, ולפיה משמעות המילה היא חריכה, שריפה ואש גדולה המכלה את האָרֶץ [מצודת דוד, שד"ל, אברבנאל]. לעומתם, יש המפרשים את המילה על בסיס השפה הערבית כחושך ואפלה, תוצאה של עשן כבד המכסה את הארץ [רד"ק, אבן עזרא].
גישות אחרות מתמקדות בתנועה או באטימה. יש הסבורים כי המילה מתארת עשן הנגזר וניתך ארצה [רש"י], כאשר רוח סערה דוחפת את האש והעשן כלפי מטה ויוצרת עמוד אש מהיר [מלבי"ם]. אחרים מפרשים זאת כארץ שזזה ונעתקה ממקומה [ביאור שטיינזלץ], או כלשון אטימה וסתימה [מלבי"ם]. לחלופין, יש הרואים בכך תיאור של בצורת קשה וחום שורף היורד מן השמים ומייבש את הארץ [אברבנאל]. קושי דקדוקי עולה מכך שהפועל נכתב בלשון זכר ולא "נעתמה", ויש המסבירים זאת בכך שהמילה ארץ יכולה לעיתים להופיע בלשון זכר במקרא [רד"ק], או שמדובר בפועל סתמי שמשמעותו הכללית היא "אש גדולה נתהוותה בארץ" [שד"ל].
החורבן הפיזי מוביל להרס החברתי, כאשר וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ. הפרשנים מסכימים כי הדימוי שואב את כוחו מטבעה של האש: כשם שגזיר עץ בוער מצית מיד את העץ הסמוך לו, כך מתפשטת הרעה מאדם לחברו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. המציאות הקשה גורמת לכך שאִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ. הטרגדיה מתעצמת מכיוון שלא די לעם בצרות שמביא עליהם האויב מבחוץ, אלא הם מוסיפים חטא על פשע ופוגעים זה בזה [רד"ק, מצודת דוד]. אובדן החמלה נובע ממצוקה קיצונית; בתוך הבערה והאסון, כל אדם דואג רק למלט את נפשו [שד"ל]. מצוקה זו באה לידי ביטוי ברעב כבד ובבצורת, המביאים את האנשים לידי ייאוש עד שהם גוזלים איש את רעהו כדי לשרוד [אברבנאל].