אנשי ממלכת אפרים מגיבים למשברים לאומיים מתוך גאווה וביטחון עצמי מופרז, במקום מתוך חשש או חשבון נפש. הם משתמשים במטבע לשון שהיה שגור באותה עת, כדי לבטא את אמונתם שכל חורבן או הפסד שחוו יוביל בהכרח למציאות חזקה ומפוארת יותר [שד"ל].
הדברים נאמרים בתקבולת הכופלת את הרעיון בשני משלים דומים [מצודת דוד]. בחלק הראשון נאמר לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה, כלומר אמנם בנייני הלבנים הפשוטים קרסו, אך תחתיהם ייבנו בתים חדשים מאבני גָזִית, שהן אבנים מסותתות, ישרות וחזקות הרבה יותר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בחלק השני נאמר שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף, עצי השִׁקְמִים, שהם אילנות זולים ונפוצים בשפלה המניבים תאנים גרועות [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון], גֻּדָּעוּ ונכרתו. במקומם יינטעו עצי ארזים, הנחשבים למעולים וטובים יותר לבנייה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשל מתייחס לפגיעה הפיזית מצד האויב האשורי. למרות שהאויב הרע לישראל והגלה חלק מהם, העם מתייחס לכך כאל מכה זמנית ומקרית. הם מתפארים שיתאוששו מהנזק וישובו למצב טוב, יציב וחזק יותר משהיו בעבר [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, שד"ל].
מנגד, גישות אחרות מפרשות את המשל על רקע ההנהגה והבריתות המדיניות. יש המבארים כי המשל משקף את זלזול העם בנפילת בעל בריתם, רצין מלך ארם. הם מדמים אותו לבניין לבנים חלש או לעץ שקמה זול, ואף שמחים על מפלתו מתוך אמונה שחצנית שכעת יוכלו לכרות ברית עם עוזרים גיבורים וחזקים יותר, המדומים לארזים [מלבי"ם]. פירוש נוסף מייחס את הדברים למלכי ישראל עצמם. העם בז למלכים החלשים ששלטו בעבר והיו כבניין רעוע, ותולה תקוות שווא בגבורתו של המלך הנוכחי, פקח בן רמליהו, שאותו הם רואים כמבנה איתן של אבני גזית [רש"י, שד"ל].