מצב של כאוס פנימי, מחסור חמור והרס עצמי מוחלט עומד במוקד תיאור זה. דרך דימויים של רעב גופני שלא ניתן להשביעו, מוצגת חברה שסועה המכלה את עצמה מבפנים מתוך ייאוש, עוני ומלחמות אחים.
הפועל וַיִּגְזֹר מפורש בקרב רוב הפרשנים כלשון חטיפה, גזל וטריפה, שכן החוטף מנתק ו"גוזר" את הדבר ממקומו [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה מייחסת פעולה זו לאש ההרסנית שנידונה בפסוקים הקודמים, אשר מחריבה מכל עבר [שד"ל]. המילה עַל בצירוף עַל־יָמִין משמשת כאן במקום האות בי"ת, כלומר הפעולה נעשית "בימין" [מצודת ציון].
פעולות החטיפה והאכילה מימין ומשמאל משמשות משל למצב שבו בני העם בוזזים ושודדים זה את זה ללא הרף [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. למרות הפגיעה ההדדית והביזה, הם נותרים במצב של רעב וחוסר סיפוק, משום שהשלל מועט ואינו מספיק לכולם [מצודת דוד, רד"ק], או משום שמדובר בתאווה חולנית שאינה יודעת שובע [מלבי"ם]. המעבר הדקדוקי בפסוק מלשון יחיד ללשון רבים (וְלֹא שָׂבֵעוּ) נובע מכך שהכתוב מתייחס לעם כולו, שניתן לתארו הן כיחיד והן כרבים [שד"ל].
שיאו של התיאור מופיע במילים אִישׁ בְּשַׂר־זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ. ברמה הפשטנית, זהו ביטוי למצוקת רעב כה כבדה עד שהאדם נאלץ לאכול את בשרו שלו [מצודת דוד, מלבי"ם]. ברמה המטפורית, הפרשנים רואים בכך תיאור של מלחמת אחים. האומה כולה נמשלת לגוף אחד [אבן עזרא], ובני העם הנלחמים זה בזה דומים לאדם האוכל את זרועו שלו; הוא אמנם סבור שאכילה זו תחזק אותו, אך בפועל הוא פוגע באיבר שבו נמצא עיקר כוחו ומחליש את עצמו [מלבי"ם, שד"ל]. מבחינה מעשית, המשמעות היא שהייאוש מוביל את האדם לבזוז אפילו את רכושם של קרובי משפחתו [רש"י].