נפילתה של אומה מתחילה לעיתים קרובות באשליה עצמית וביהירות העוטפת את כל שכבות העם. נבואת התוכחה מופנית כלפי ממלכת ישראל, המכונה כאן אֶפְרַיִם על שם עשרת השבטים [אבן עזרא], ומתמקדת בבירת הממלכה, שֹׁמְרוֹן. הכתוב חושף את הלך הרוח השחצני שהשתלט על החברה כולה, אשר במקום להתעורר לנוכח הפורענות הממשמשת ובאה, בחרה להתבצר בביטחון עצמי מופרז.
הפרשנים נחלקו במשמעות המילה וְיָֽדְעוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהכרה ובהתפכחות עתידית. כאשר תתקיים גזרת ה' והפורענות תכה בהם, שארית העם תרגיש את המכה על בשרה ותדע כי דברי הנביא היו אמת, בעוד שדברי השחץ שלהם היו שקר והבל [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו במשמעות של פרסום וידיעה כללית: האמירה היהירה שתפורט בפסוק הבא לא הייתה נחלתם של בודדים, אלא שגורה בפי הָעָם כֻּלּוֹ – החל מערי המדינה של אפרים ועד ליושבי עיר המלוכה שומרון [מלבי"ם].
גישה שונה בתכלית מציעה כי המילה מתייחסת למהות ההשכלה והחכמה של העם. מתוך עזיבת תורת ה', כל "ידיעתם" והתעניינותם הצטמצמו לרדיפה אחר כבוד, מותרות ובניית בתי פאר, מתוך סכלות ואשליה שאויב לעולם לא יבקיע את חומותיהם [אברבנאל].
הלך הרוח של העם מתואר בשני מושגים משלימים: בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב. בעוד שגאווה מייצגת התנשאות כלפי חוץ, שבה המתגאה יודע לעיתים בתוכו כי הוא נשען על שקר, הרי ש"גודל לבב" מצביע על עיוורון פנימי עמוק – מצב שבו האדם טועה לחשוב באמת ובתמים כי כוחו ועוצמתו יעמדו לו לנצח [מלבי"ם]. מתוך תחושת עליונות זו, ואולי אף מתוך רצון להתנשא מעל מלכות בית דוד שהצטיירה בעיניהם כחלשה [אברבנאל], הם היו מדברים לֵאמֹר את דברי הרהב שלהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], מתוך ביטחון כוזב שאפילו אם תבוא עליהם רעה או חורבן, הם יקומו מחדש ויחליפו את הישן בטוב ובמפואר פי כמה [רד"ק].