הפסוק מציג מעבר חד ודרמטי מייאוש עמוק לישועה פתאומית, תוך שימוש בדימויים עוצמתיים של אפילה כבדה מול זריחה מאירה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנבואה מתייחסת לתושבי ירושלים, בני השבטים יהודה ובנימין, בתקופת המצור המאיים של סנחריב מלך אשור. החרדה והדאגה העמוקה מתוארות כהליכה בחושך, כאשר העם שוטט ברחובות כעיוור מרוב צער [אבן עזרא]. לעומת זאת, האור גדול שראו הוא הנס של מפלת מחנה אשור וההצלה הפתאומית. נבואה זו נאמרה ככל הנראה עוד בימי יותם המלך, עם הולדתו של חזקיהו, כהבטחה לישועה הגדולה שיביא בימיו [שד"ל].
לצד הפירוש ההיסטורי והביטחוני, ישנה גישה רוחנית הרואה בחושך ביטוי לתקופת עבודת האלילים בימי המלך אחז, אשר התחלפה באור הגדול של חזרה לתורה ולאמונה בימי חזקיהו בנו [אברבנאל]. מצב זה עומד בניגוד לשבט אפרים ששקע באותה עת אל תוך החושך. החשיכה מתחלקת לשני מצבים: תושבי יהודה שהסתירו את פניהם מהאור האלוהי הקיים אך עתידים לגלות אותו, והגולים המרוחקים ששהו בחשיכה מוחלטת מחוסר אור, אך עתידים לשוב ולחסות בצל הישועה [מלבי"ם].
בניגוד מוחלט לגישות אלו, ישנו פירוש המנתק את הפסוק מתקופת חזקיהו ומשייך אותו לימי יציאת מצרים. לפי קו מחשבה זה, העם ההלכים בחשך הם בני ישראל שהתהלכו בבתי המצרים במהלך מכת חושך, ועבורם האיר אור נסי וגדול. במקביל, יושבי בארץ צלמות הם ישראל שישבו בארץ גושן, שם זרח האור ברציפות וללא חושך כלל [חומת אנך].
מבחינה לשונית ומבנית, הפרשנים מסכימים כי חציו השני של הפסוק כופל את הרעיון של החצי הראשון במילים שונות [רד"ק, מצודת דוד]. הצירוף יושבי בארץ מהווה צורת סמיכות פיוטית שבה נשמרת האות ב' למרות החיבור ההדוק בין המילים [שד"ל]. המילה צלמות מפורשת כצל של מוות, עלטה כבדה וחשכת הקבר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה נגה מתארת הארה וזריחה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אך באופן מדויק יותר היא אינה מכוונת לאור ישיר, אלא לאור חוזר ומשתקף כמו אור הירח, או לאור הרך המופיע רגע לפני נץ החמה, הנוצר מפגיעת קרני השמש באדים העולים מן הארץ [מלבי"ם].