ישעיהו, פרק ט׳, פסוק א׳

תושבי ירושלים שהיו נתונים בחרדה עמוקה מפני מצור אשור ושוטטו בצער כעיוורים, הם הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ שזכו לישועה פתאומית כאשר רָאוּ אוֹר גָּדוֹל עם מפלת מחנה האויב. מעבר זה מאפילה להארה מבטא גם שינוי רוחני של חזרה לאמונה בה' ובתורתו, לאחר תקופת חושך של עבודת אלילים. חלקו השני של הפסוק כופל את הרעיון במילים אחרות ומתאר את אותם יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת, השרויים בעלטה כבדה של צל מוות, אשר אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם והאיר סביבם בזריחה רכה. לפי גישה אחרת, הכתוב מתייחס לימי יציאת מצרים, כאשר בני ישראל התהלכו באור נסי בתוך מכת החושך, ואלו שישבו בארץ גושן נהנו מאור שזרח עליהם ברציפות.