הפסוק משמש כמפתח לפענוח משל נבואי, ומציג ניגוד חריף בין הנהגה ראויה ומכובדת לבין הנהגה שקרית ושפלה. הפרשנים מסכימים כי הנביא מבאר כאן את הדימויים שהוזכרו קודם לכן, ומגדיר במדויק מי עומד מאחורי כל סמל [אבן עזרא].
תחילה מוגדר ה"ראש". המילים זָקֵן ונְשׂוּא פָנִים מכוונות למנהיגי העם. הזקן הוא אדם בעל חכמה וניסיון חיים, ונשוא הפנים הוא אדם שהכל מכבדים אותו ונושאים לו פנים בזכות מידותיו הטובות ומעמדו החשוב [מלבי"ם, מצודת דוד]. אלו מהווים את ההנהגה הראויה.
לעומתם, ה"זנב" הוא הנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר. המילה מוֹרֶה משמעותה מלמד [מצודת ציון], דהיינו מי שמדריך ומלמד את העם לעשות שקר [מצודת דוד]. נביאי השקר נמשלו לזנב משום שהם ייצגו את השכבה השפלה והנחותה ביותר בעם. מדובר היה באנשים מקטני העם, שכדי למצוא חן בעיני העשירים והגדולים, היו מתנבאים להם נבואות חיוביות ושקריות רק כדי לזכות בפת לחם או ביין [רד"ק, מצודת דוד].
משמעות הדימוי של ראש וזנב מוסברת על ידי ההקבלה לעולם החי: כאשר בעל חיים צועד קדימה, הוא הולך אחר ראשו, אך כאשר הוא נסוג לאחור, הוא מובל על ידי זנבו. כך גם עם ישראל, כאשר הם הולכים קדימה בדרכי ה', הם צועדים אחר ה"ראש" וממנים להם מנהיגים זקנים ונשואי פנים. אך כאשר הם נסוגים לאחור וסרים מדרך הישר, הם ממנים להם נביאי שקר והולכים אחר ה"זנב" [מלבי"ם].
גישה מחקרית מסוימת העלתה את הטענה כי פסוק זה אינו מדברי ישעיהו, אלא תוספת מאוחרת של אדם אחר שביקש לפרש את המשל. טענה זו נדחית בתוקף, שכן המבנה הפיוטי של הפסוק מעיד על סגנונו המקורי של ישעיהו, ואין זה סביר שבימי קדם הוסיפו מילים כדי לפרש משלים. הסיבה האמיתית לכך שישעיהו פירש את המשל בעצמו היא כדי למנוע טעות בהבנה. ללא ההסבר, ניתן היה לחשוב שהזקנים והנביאים כולם יחד נחשבים ל"ראש", ואילו המון העם הפשוט הוא ה"זנב". לכן הדגיש הנביא: הזקן הוא אכן הראש, אך אל תטעו לחשוב שגם נביא השקר הוא חלק מן הראש, הוא אינו אלא הזנב [שד"ל].
בסופו של דבר, המסר העולה מן הפסוק הוא שביום הפורענות, שני סוגי המנהיגים, הן החכמים מנהיגי העם והן נביאי השקר, ייכרתו ויאבדו יחד [ביאור שטיינזלץ].