שמחת הגאולה והישועה נמשלת להסרה פתאומית של משא פיזי וכלכלי כבד מנשוא. הנביא משתמש בדימויים מעולם החקלאות ועבודת הבהמות כדי להמחיש את השיעבוד הפוליטי של ממלכת יהודה לאשור, ואת שחרורה הפלאי על ידי ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב עוסק בעול המסים והשעבוד שהטיל מלך אשור על יהודה ועל המלך חזקיהו. הביטוי עֹל סֻבֳּלוֹ מתייחס למשא הכבד ולמס הקשה שהוטל עליהם [רש"י, רד"ק, אברבנאל], כאשר המילה סֻבֳּלוֹ משמעותה משא וסבל [מצודת ציון, שד"ל]. שד"ל מוסיף כי שעבוד זה החל עוד בימי אחז, אביו של חזקיהו, שהחל להעלות מס קבוע לאשור. הדימוי כאן הוא לבהמת משא שבעליה האכזרים מעמיסים עליה כובד מבלי לחוס עליה [מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל].
הביטוי מַטֵּה שִׁכְמוֹ מתפרש כמקל שבו היו מכים על הכתף כדי לזרז את העבודה [אבן עזרא, שד"ל], או כעול עצמו המונח על כתפי הבהמה [שטיינזלץ]. בהמשך לכך, שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הוא השוט או המקל שביד הרודה והשליט הלוחץ [מצודת ציון, שד"ל, שטיינזלץ]. בעוד שיש מי שרואה בכפילות הביטויים הללו אמצעי ספרותי של תפארת המליצה [מצודת דוד], פרשנים אחרים מזהים כאן חלוקה מדויקת של רכיבי השיעבוד. כך למשל, המלבי"ם מחלק זאת לשלושה רבדים שניחתו על יהודה: העול הוא כובד המס, המטה הוא המלך האכזר שכופה את המס, והשבט הנוגש הוא צבא אשור שאוכף את הגזרות.
המילה הַחִתֹּתָ משמעותה שבירה וריסוק [מצודת ציון, שד"ל, אבן עזרא]. ה' שיבר בבת אחת את כל מערכת השעבוד הזו.
השבירה הפתאומית הזו מושווית לאירוע היסטורי אחר, כְּיוֹם מִדְיָן. הפרשנים מסכימים כי מדובר במלחמת גדעון במדיינים, וההשוואה נובעת מכמה קווי דמיון בולטים. ראשית, בשני המקרים מדובר בישועה ניסית ופלאית שבה מעטים ניצחו צבאות עצומים שאין להם מספר, וזאת לא בכוח צבאי רגיל אלא בעזרת רוח ה' [רד"ק, אברבנאל]. שנית, בשתי המערכות האויב הובס ללא קרב ממשי; במדיין האויבים נבהלו והרגו זה את זה, ובמחנה אשור המלאך הכה את החיילים [שד"ל]. לבסוף, שתי המפלות התרחשו באופן פתאומי ומוחלט במהלך לילה אחד, ולפי מסורת חז"ל שתיהן אף אירעו באותו תאריך, בליל קציר העומר בחג הפסח [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, שד"ל, אברבנאל].