ישועה אלוהית גדולה מביאה עמה התרוממות לאומית ושמחה רב-ממדית, השוזרת יחד הודיה רוחנית, רווחה טבעית וניצחון פתאומי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הִרְבִּיתָ הַגּוֹי אינן מתייחסות לריבוי אוכלוסין פתאומי, אלא לכך שה' רומם את עם ישראל, ויהודה בפרט, ועשה אותם לגדולים, חשובים ומפורסמים בעיני כל האומות ששמעו על הנסים שנעשו להם. מנגד, יש הסבורים כי הַגּוֹי מתייחס דווקא למחנה אשור העצום של סנחריב, שכן עצם העובדה שה' נתן לאויב כוח כה רב, העצימה והכפילה את שמחת הישועה של יהודה שניצלו ממעצמה אדירה שכזו [מלבי"ם]. דעה נוספת מזהה את הגוי המדובר עם עשו [אדרת אליהו].
הפסוק מציג כפילות מעניינת בין הקרי והכתיב במילים (לא) [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. הקרי הוא "לוֹ", כלומר ה' הגדיל את השמחה לעם ישראל, בעוד שממלכות אחרות היו שרויות באפלה [מצודת דוד]. אולם, הכתיב "לֹא" טומן בחובו משמעויות נוספות: הוא מדגיש שהשמחה הוגדלה לישראל אך בשום אופן "לא" לאויביהם [רש"י, רד"ק], ומציין שמעולם "לא" הייתה שמחה גדולה כזו [אבן עזרא]. לצד זאת, הכתיב רומז גם לכך ששמחתו של המלך חזקיהו לא הייתה שלמה לחלוטין, שכן באותו זמן נתבשר על גלות בבל העתידית [רש"י]. מנגד, יש מי שרואה בכתיב זה טעות סופר גרידא [שד"ל].
בעקבות הישועה, העם שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ. שמחה זו מבטאת הודיה רוחנית, כאשר העם התקבץ בבית המקדש כדי לתת שבח ולהודות לה' על הנס הגדול [מצודת דוד, רדק, שד"ל].
הפסוק ממחיש את עוצמת השמחה באמצעות שני דימויים: כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר וכן כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. הפרשנים מבחינים בין שני סוגי רגשות אלו: "שמחה" היא תחושה תמידית וצפויה, כמו השמחה המגיעה בעת קציר התבואה לאחר תקופת זריעה המלווה בדמעה ובחוסר ודאות. לעומתה, "גיל" הוא התרגשות פתאומית וחדשה, כמו מציאת שלל או בשורה טובה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות ת' במילה כְּשִׂמְחַת באה במקום האות ה' [מלבי"ם, רד"ק].
חלק ניכר מהפרשנים רואים בדימויים אלו תיאור של מאורעות היסטוריים מדויקים: ה"קציר" רומז לכך שהנס התרחש בליל פסח, בזמן קציר העומר. ה"שלל" מתייחס לביזה העצומה של מחנה סנחריב ושל אוצרות כוש ומצרים, שאותם חילקו חזקיהו ועמו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
השילוב בין הקציר לשלל מצביע על שמחה מושלמת ונדירה: בדרך כלל, שמחת הניצחון וחלוקת השלל מהולה בעצב על חללי המלחמה, אך כאן זכו העם לשלל עצום ללא קרב וללא נפגעים, שכן האויב ניגף על ידי מלאך ה'. לכן שמחתם הייתה בטוחה ונקייה כשל חקלאי האוסף את קצירו ללא סכנה [מלבי"ם].
לצד הפירוש ההיסטורי, יש הרואים בקציר ובשלל דימויים כלליים לשמחות הגדולות ביותר של בני האדם [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. ברובד פנימי ורוחני יותר, חלוקת השלל מסמלת את הוצאת "ניצוצות הקדושה", שהם הרכוש האמיתי שאדם אוסף בעולם [חומת אנך].