מערכות מלחמה אנושיות מאופיינות לרוב בהמולה אדירה, בשאון קרב ובמראות קשים של שפיכות דמים. לעומת זאת, מפלתו של צבא אשור מתייחדת בכך שלא הושגה באמצעות כלי נשק או מאבק פיזי, אלא על ידי התערבות אלוהית פתאומית ושקטה.
המילים כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ זכו למספר גישות פרשניות, שכן השורש ס.א.ן נדיר במקרא ואין לו מקבילות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה קרובה במשמעותה למילה "שאון", ומתארת את ההמולה, קולות הניצחון, זעקות הקרב או דהרת הסוסים במלחמה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כתיאור של סנדל צבאי או נעל מלחמה ממוסמרת שנועדה להגנה ולהתקפה. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר את הרעש שנוצר מצעידתם והכאתם של נעלי החיילים על הקרקע [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
החלק הבא, וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים, מתאר את בגדי ההרוגים או את בגדי הלוחמים הספוגים והמלוכלכים בדם המלחמה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי השִׂמְלָה אינה בגד אישי, אלא דגל צבאי אדום שהונף כדי לסמן יציאה לקרב אכזרי וללא רחמים, וכעת הוא מלוכלך בדם שהאויב עצמו שפך [מלבי"ם].
סופו של הפסוק, וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ, מציג את הניגוד החריף: בעוד שמלחמה רגילה מלאה ברעש ובדם, הניצחון על מחנה סנחריב הושג ללא קול מלחמה וללא שפיכות דמים, אלא באמצעות מלאך ה' שהכה בהם בלילה ושרף אותם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. באשר למהות השריפה, יש הסבורים כי הלוחמים עצמם נשרפו באורח פלאי [רד"ק], בעוד אחרים מסבירים כי לאחר הניצחון, עם ישראל שרף את כל בגדי הלוחמים ואביזרי המלחמה שנותרו מאחור ולא היו ראויים עוד לשימוש [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה רעיונית, הפסוק מדגיש כיצד האויב הביא את האבדון על עצמו. השימוש הכפול במילים המציינות שריפה מבחין בין תהליך הכיליון עצמו לבין התוצאה הסופית: האויב, שהיה בבחינת אש האוכלת ומכלה עמים אחרים, נשרף בעצמו והפך לאפר [מלבי"ם].