נבואה זו סוקרת את השלבים ההיסטוריים של פלישות אשור וגלות עשרת השבטים, תוך יצירת ניגוד בין המכות הראשונות והחלקיות לבין החורבן הסופי. ברקע הדברים, הנביא מזהיר את העם כי הצרות הללו באו על ממלכת ישראל משום שפנו לעבודה זרה ולכישוף במקום לבטוח בה' [מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילה מוּעָף נחלקו המפרשים לשתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית מפרשת זאת מלשון עייפות: האויב האשורי, שהוא בגדר מוּצָק – כלומר, מציק, צר ומביא מצוקה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – אינו מתעייף מלתקוף את הארץ פעם אחר פעם [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד]. פירוש חלופי מזהה את המילה מוּעָף עם חושך ואפלה, ומסביר כי החשיכה והצרה יבואו על הממלכה שהייתה בעבר בעלת חוזק ותוקף [רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי הנביא מבטיח שדווקא על ירושלים לא תבוא אותה אפלה, או לחלופין שהאויב לא יוכל "לעוף" אליה ולהחריבה כפי שעשה לשאר הארץ [אבן עזרא].
הפסוק מתאר את שלבי הגלות מהקל אל הכבד. הֵקַל מתייחס למסע הכיבוש הראשון של מלך אשור, שהיה בגדר מכה קלה וחלקה בלבד, ובו הוגלו אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי [רוב הפרשנים]. יש המפרשים מילה זו גם במשמעות של השלכה לארץ [שד"ל]. לעומת זאת, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד מתאר את השלב הסופי והכבד של הגלות, שבו האויב החריב כליל את ממלכת שומרון ו"טאטא" את הכל כפי שמכבדים ומנקים בית [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
הנביא מפרט את האזורים הגיאוגרפיים שנפגעו: דֶּרֶךְ הַיָּם מכוון לאזור ימת הכנרת שבנחלת נפתלי [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל], או לדרך המסחר הבינלאומית העוברת לאורך חוף הים מסוריה למצרים [ביאור שטיינזלץ]. עֵבֶר הַיַּרְדֵּן רומז לגלותם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל].
באשר לביטוי גְּלִיל הַגּוֹיִם, קיימות מספר הבנות. יש הרואים בכך כינוי לארץ ישראל כולה, שהייתה אבן שואבת ו"גוללת" אליה את כל הגויים שבאו לסחור בה בשל יוקרתה [רש"י, מצודת דוד]. אחרים מסבירים שמדובר באזור הגליל העליון הסמוך לארצות העמים [שד"ל], באזורי הפלשתים [ביאור שטיינזלץ], או בכינוי לכלל שבטי ישראל שניגפו [מלבי"ם, אבן עזרא]. מבחינה רעיונית, מובא כי המילה מרמזת לאזהרת ה': אם העם לא יחזור בתשובה, הוא יהפוך לגולה ומטולטל בין הגויים [רד"ק]. בנוסף, יש הדורשים את הפסוק כתוכחה רוחנית ולפיה הדורות הראשונים הקלו מעליהם את עול התורה, ולכן האחרונים סבלו מעול כבד, עונש שבא עליהם משום ששכחו את הניסים הגדולים שעשה להם ה' בקריעת ים סוף ובחציית הירדן [רד"ק, שד"ל].