מעשה נבואי הופך למציאות חיים, כאשר ה' מצווה על הנביא להביא לעולם ילד ששמו ועצם לידתו יהוו אות חי למאורעות המדיניים והצבאיים העומדים להתרחש. הפיכת דבר הנבואה לפעולה מוחשית נועדה לקבע את הגזירה האלוהית.
המילים וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה מתארות קיום יחסי אישות בין הנביא לאשתו [אבן עזרא]. המעשה לא קרה בעבר אלא התרחש רק לאחר שה' ציווה עליו לעשות זאת [שד"ל, מצודת דוד]. באשר לתוארה של האישה כנביאה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו תואר כבוד הנגזר ממעמדו של בעלה, בדומה לאשת מלך הנקראת מלכה או אשת רב הנקראת רבנית [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת דעה כי ייתכן שהיא ניחנה בכוח נבואה בפני עצמה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לגבי זהותו של הילד בפסוק, וַתֵּלֶד בֵּן, קיימת מחלוקת עמוקה בין המפרשים. גישה אחת גורסת כי מדובר באותו הילד שהוזכר בנבואה הקודמת ושנקרא על ידי אמו "עמנו אל" כסמל לישועה. לפי גישה זו, הנביא ישעיהו, אביו, מוסיף לו כעת שם שני כדי לרמז על הפורענות שתבוא על אויבי יהודה. זיהוי זה נובע מאילוץ כרונולוגי, שכן הנבואות ומפלת האויבים התרחשו כולן באותה שנה, ולא ייתכן שייוולדו שני בנים בזה אחר זה בפרק זמן כה קצר [רש"י, חומת אנך]. מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי זהו בן נוסף ונפרד. לשיטתם, הילד "עמנו אל" מהנבואה הקודמת נולד לאישה שהייתה כבר בחודש התשיעי להריונה, או שהיה בכלל בנו של המלך אחז, ולכן הבן הנוכחי הוא ילדו של ישעיהו [מלבי"ם, חומת אנך].
ה' מצווה על הנביא: קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. השם הארוך נועד לשמש אות ואזהרה על הפורענות, הביזה והשלל שייפלו בחלקם של רצין ופקח בן רמליהו, מלכי ארם וישראל שזממו להפיל את מלכות בית דוד [רש"י, מצודת דוד]. באשר לאופן קריאת השם, יש הסבורים כי אין מדובר בשם אחד בעל ארבע מילים, אלא בשני שמות נרדפים בעלי משמעות זהה, כך שהילד נקרא פעם "מהר שלל" ופעם "חש בז" [רד"ק, אברבנאל]. דעה אחרת, הנחשבת למדויקת יותר בקרב חלק מהמפרשים, מסבירה שזהו שם אחד הכולל שתי נבואות שונות: "מהר שלל" מרמז על ביזת העיר דמשק, ו"חש בז" מרמז על חורבן העיר שומרון [אברבנאל].
ריבוי האותות בנבואה זו מוסבר בכך שיש הבדל מהותי בין נבואה לטובה לנבואה לרעה. נבואת ישועה אינה חוזרת ריקם לעולם ולכן די לה באות אחד (כדוגמת השם "עמנו אל"), אך נבואת פורענות עלולה להתבטל אם החוטאים יחזרו בתשובה. לכן, כדי להבטיח את מפלת האויבים באופן סופי, ה' דרש מהנביא לגבות את הנבואה במעשים סמליים ובשמות נוספים שיהפכו את הגזירה למוחלטת ובלתי הפיכה [מלבי"ם].