בשעת משבר, כאשר אוזני העם אטומות מלשמוע את דבר ה', עולה הצורך לשמר את הנבואה והאזהרה עבור הדורות הבאים ועבור קבוצה נבחרת של נאמנים.
הפרשנים נחלקו בשאלה מי הדובר בפסוק ומהי מטרתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו ציווי של ה' לנביא, או החלטה של הנביא עצמו, לאסוף ולשמר את נבואותיו. המילה צוֹר מתפרשת לרוב מלשון קשירה וצרור [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא], או מלשון שמירה והגנה, כאילו נכתב "נצור" [אבן עזרא, אברבנאל]. יש המפרשים מילה זו מלשון הסתרה והטמנה [שד"ל], או אף מלשון ציור, כציווי לצייר ולכתוב את הנבואה [מלבי"ם].
הנביא מצטווה או מחליט לקשור ולשמור את התְּעוּדָה, שהיא עדות והתראה [רש"י, מצודת ציון, שד"ל, שטיינזלץ], וכן חֲתוֹם – לסגור ולחתום [מצודת ציון] את דברי התּוֹרָה, שהם הוראותיו ואזהרותיו של הנביא. פעולת השימור והחתימה צריכה להיעשות בְּלִמֻּדָי, כלומר בלב תלמידיו ויראי ה' [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. המטרה היא לקשור את התורה על לב התלמידים כדי שלא ישכחו אותה [מצודת דוד], או לחלופין, להשתמש בתלמידים כעדים החתומים על הנבואה ומאשרים אותה [מלבי"ם].
מתוך הבנת המילים, עולות מספר תפיסות לגבי משמעות המהלך. גישה אחת מסבירה שהנביא מבין כי העם מואס בתוכחה, ולכן הוא מחליט להפסיק להוכיח את ההמון ולהתמקד אך ורק בלימוד תלמידיו ששומעים בקולו. הוא גונז וחותם את התורה בקרבם בלבד כדי שלא יראו אותה האחרים, שכן אם העם ישמע את האזהרות ולא יקיים אותן, עונשו רק יכפל [רד"ק, שד"ל]. התלמידים, לפי תפיסה זו, יהוו מופת ודוגמה אישית לעם כולו [שד"ל].
מנגד, ישנה גישה הרואה בפסוק קריאת אזהרה ישירה לבני הדור ולמלך. על פי פירוש זה, הנביא קורא להם לשמור ולחתום את התורה והתעודה שהוא מלמד אותם, שכן רק בזכות שמירת התורה הם יינצלו מסכנת האויב ולא יגלו מארצם כפי שקרה לממלכת ישראל [אברבנאל]. דעה נוספת מקשרת את הפסוק למעשיו של המלך אחז, שסגר את בתי המדרש כדי למנוע מילדים ללמוד תורה, וכמענה לכך מצטווה הנביא לשמר את התורה דווקא בקרב תלמידיו כדי שתשמש עדות נאמנה לעתיד [אברבנאל בשם חז"ל]. קריאה אחרת מנתקת את הפסוק מהפוליטיקה הפנימית, ומסבירה כי הנביא מצטווה פשוט לחתום את נבואותיו בקרב תלמידיו ולהתמקד בקדושת ה' [שטיינזלץ].