נביאי ישראל התמודדו לא פעם עם חברה שנטתה לחפש תשובות במקורות זרים, כגון העלאת באוב ודרישה אל המתים. מול נטייה זו, מציג הכתוב את העוגן האמיתי שבו יש להיאחז, תוך אזהרה מפני הבלותם של דברי המסיתים.
הצירוף לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה זוכה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון שבועה. האות למ"ד משמשת כאן במקום האות בי"ת, כלומר הנביא נשבע: "בתורה ובתעודה" [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְלִתְעוּדָה משמשת בהקשר זה כשם נרדף לתורה עצמה [מצודת ציון]. מנגד, יש החולקים על פירוש זה בטענה שאין במקרא שום תקדים לשבועה בסגנון כזה [אבן עזרא]. גישה אחרת מפרשת מילים אלו כתשובה הניצחת ששם ה' בפי הנביא ותלמידיו: כאשר יבואו המסיתים ויציעו ללכת בדרכי העבר ולדרוש אל המתים, עליכם להשיב להם שעלינו לשמור אך ורק את התורה והתעודה ולא להאמין לדבריהם [רש"י]. לחלופין, האות למ"ד מפורשת במשמעות של "בעבור" או בנוגע לתורת הנבואה [אבן עזרא].
בהמשך לכך, המילים אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה מובנות גם הן כהמשך ישיר של לשון השבועה. הנביא פונה לתלמידיו ומצהיר כי המסיתים בוודאי ימשיכו להשמיע את דברי ההבל שלהם, וישדלו את העם להקשיב למכשפים ולדרוש אל האובות מבלי להתבייש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הפסוק מתאר תוצאה חיובית: לאחר שהנביא יציג בתוקף את עמדת התורה, הישרים שבאנשי הכת הנגדית יודו לבסוף באמת ויאמרו בעצמם שהצדק עמו [רש"י]. דעה נוספת גורסת כי התורה והתעודה עצמן הן אלו שאומרות ומעידות את הדברים [מלבי"ם].
הפסוק נחתם בקביעה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר. המילה שָׁחַר מתפרשת כזוהר, אור הבוקר ובהירות [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי הביטוי מתאר את דברי המסיתים ואת אמונתם השקרית כאמירות חשוכות, חסרות היגיון, טעם או משמעות, העולות מתוך מציאות מטושטשת ומעורפלת [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אמונת האלילים משולה לדבר הבל שאין בו שום אורה ואין לו כל תוחלת, ולכן אין שום סיבה לשחר ולבקש אותו [מלבי"ם]. על פי המדרש, לעבודה זרה אין "שחר" משום שהאליל אינו מסוגל להאיר אפילו על עצמו – יש לו עיניים אך הוא אינו רואה – וקל וחומר שאינו יכול להזריח אור על אחרים [רש"י, רד"ק]. מבחינה תחבירית, הניסוח ביחיד ובהווה מוכיח כי חוסר השחר מתייחס לתוכן הדברים השקריים שמציעים המסיתים, ולא לאנשים האומרים אותם [שד"ל].
גישה שונה לחלוטין מציעה כי הביטוי מתאר דווקא את תגובת העם לדברי הנביא: הם יטענו שמעולם לא שמעו נבואה כזו, ושהיא נראית להם כתעלומה חשוכה, כלילה שאין לו שחר ושלא יצא לעולם לאור [אבן עזרא].