בעתות משבר וחוסר ודאות, גובר הפיתוי לנטוש את הדרך האמונית הברורה ולחפש פתרונות קסם בעולמות הנסתר. מול נטייה זו, הנביא מזהיר את תלמידיו מפני ההמון המנסה להסית אותם לעזוב את דבר ה' ולפנות לאפיקים אסורים [שד"ל, אבן עזרא].
המסיתים קוראים לעם: דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים. הפרשנים מסבירים כי הָאֹבוֹת הם מעלי באוב, המעלים את רוחות המתים כדי לחזות את העתיד, ואילו הַיִּדְּעֹנִים הם מכשפים המכניסים לפיהם עצם של חיה המדברת כביכול מעצמה באמצעות כישוף [מצודת ציון, אברבנאל].
כדי לשכנע באמיתות כוחם, המסיתים מצביעים על כך שאותם מכשפים הם הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים – משמיעים קולות נמוכים, צפצופי עופות והמיית יונים [מצודת ציון, אבן עזרא]. בעיני ההמון, קולות משונים אלו נתפסים כהוכחה לכוח על טבעי ולתקשורת עם עולמות עליונים [מצודת דוד, רד"ק]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתיאור זה הוא למעשה לעג של הנביא. הוא חושף כי אין באותם מכשפים דיבור אמיתי, אלא רק צפצופים וקולות בכי מדומים שנועדו לרמות את השומעים ולשוות למעשיהם נופך מסתורי של עולם אחר [רש"י, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי כינויים אלו אינם מכוונים למכשפים עצמם, אלא לאנשים המסיתים, המרבים לפטפט ולהגות דברי הבל כדי לפתות את העם [אברבנאל].
החלק החותם את המשפט, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים, נתון במחלוקת פרשנית לגבי זהות הדובר.
לפי הגישה הראשונה, זוהי תשובתו הניצחת והלועגת של הנביא או של התלמידים המאמינים למסיתים: הרי כל אומה פונה אל האלוהים שלה, וקל וחומר שאנו צריכים לדרוש אל ה'. עד כמה מגוחך הוא הרעיון לפנות אל מתים שאינם יודעים דבר, או אל אלילים אילמים, כדי לבקש עזרה והדרכה עבור אנשים חיים [רש"י, רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא].
לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילים אלו את המשך טענתם של המסיתים. לפי פירוש זה, המסיתים מנסים להרגיע את העם ולטעון שאין בפנייה למכשפים משום עבודה זרה או בגידה בה'. הם טוענים שכשם שכל עם דורש אל אלוהיו, כך מותר ונכון לפנות אל המתים בְּעַד הַחַיִּים, מתוך תפיסה שהמתים משמשים רק כמתווכים לבירור האמת ולא כאלוהות עצמה [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
מעניין לציין מסורת מדרשית המובאת בפרשנות, ולפיה משפט זה לא נאמר במקור על ידי ישעיהו, אלא ניבא אותו בארי, אביו של הנביא הושע. מכיוון שנבואתו של בארי כללה רק שני פסוקים ולא היה בה די כדי לכתוב ספר שלם, היא שולבה ונשמרה בתוך ספרו של ישעיהו [רש"י, מנחת שי, אברבנאל].