הנבואה משרטטת תמונה קודרת של ייאוש עמוק, רעב וקריסת מערכות האמונה, המתרחשים בעתות של מלחמה ומצור. היא לוכדת את נקודת השבירה הפסיכולוגית של אדם אשר כל משענותיו, הן הגשמיות והן הרוחניות, מכזיבות אותו לחלוטין.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְעָבַר בָּהּ מתייחסות לעם ישראל העובר בדרך של אובדן וגלות, ובפרט לבני עשרת השבטים שסבלו את המצור הארוך של סנחריב מלך אשור על שומרון [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. קיימת גם דעה שהדברים מכוונים לאנשי יהודה בזמן פלישת אשור, מול פרשנות ייחודית הטוענת כי הפסוק כלל אינו מתאר את עם ישראל, אלא את מחנה צבא אשור הפולש, העובר בארץ יהודה וסובל בעצמו מחרפת רעב [אבן עזרא].
המילה נִקְשֶׁה נגזרת מלשון קושי [מצודת ציון], והיא מתארת אדם שיומו קשה, הסובל ממאורעות אכזריים ומייסורים של מלחמה ומצור [רש"י, רד"ק, שד"ל], או אדם שהפך קשה עורף וגופו הוקשה לסבול את הצרות [מלבי"ם]. אל הקושי הזה מצטרף הרעב הכבד, שכן הארץ חרבה ואין בה מזון.
מתוך מצוקת הרעב, האדם בא לידי וְהִתְקַצַּף, מילה המבטאת כעס וזעם רב [מצודת ציון]. בשלב זה של שבירה, הוא מוציא את תסכולו. רוב הפרשנים מסבירים כי וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו משמעו שהאדם מקלל את מנהיגיו בשר ודם ואת אליליו, כדוגמת עגלי הזהב והבעלים, משום שהוא נוכח לדעת שאין בכוחם להושיעו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לפי הגישה שהפסוק עוסק בצבא אשור, החיילים הרעבים מקללים את מלך אשור שסיבך אותם במערכה [אבן עזרא]. לעומת זאת, ניתוח דקדוקי של האות בי"ת במילים אלו מוביל להבנה שונה לחלוטין: האדם אינו מקלל את אליליו, אלא מקלל את יומו וגורלו המר בשם מלכו ואליליו, כפי שהיה נהוג להישבע ולקלל בשם העבודה הזרה [מלבי"ם, שד"ל].
לאחר שהאדם מבין כי לא תצמח לו כל ישועה ממלכים אנושיים או מכוחות אליליים, המילים וּפָנָה לְמָעְלָה מתארות כיצד הוא נושא סוף סוף את עיניו אל ה' האמיתי שבשמיים כדי לבקש עזרה. ואולם, פנייה נואשת זו אינה מועילה לו עוד, שכן גזר הדין האלוהי כבר נחתם ונסגר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].