תארו לעצמכם עם שלם שנמצא במצב שבו הכל סביבו קורס. מלחמה קשה משתוללת, האויב סוגר עליהם מכל כיוון, והם נאלצים לעזוב את ביתם. המילים וְעָבַר בָּהּ מתארות את בני ישראל שהולכים בדרך העצובה של הגלות, לאחר תקופה ארוכה שבה האויב צר על עירם. המצב שלהם מתואר במילה נִקְשֶׁה, כלומר קשה מאוד. הם סובלים מהמלחמה, ויותר מכל הם סובלים מרעב כבד, כי הארץ חרבה ואין בה שום מזון.
בגלל הרעב והמצוקה, האדם מגיע למצב של וְהִתְקַצַּף, שזה אומר שהוא מתמלא בכעס עצום וזעם רב. מתוך הייאוש הגדול, הוא מתחיל לכעוס על כל מי שחשב שיעזור לו. המילים וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו מתארות איך הוא מדבר בכעס נגד המנהיגים שלו ונגד הפסלים והאלילים שהוא עבד להם, כי פתאום הוא מבין שאין להם שום כוח להציל אותו.
רק אז, אחרי שהוא רואה שהמנהיגים והאלילים לא יכולים להושיע אותו, מתואר כיצד הוא וּפָנָה לְמָעְלָה. הוא מרים סוף סוף את העיניים שלו לשמיים, אל ה' האמיתי, כדי לבקש עזרה. אבל הפנייה הזו מגיעה מאוחר מדי, לאחר שגזר הדין כבר נחתם.