תמונת המצב המצטיירת כאן היא של התרסקות מוחלטת, שרשרת של פעולות הרסניות שאין מהן דרך חזרה. זהו תיאור של מפלתו הבלתי נמנעת של מי שבוחר בדרך המרד והחטא, כאשר האמצעים שבהם חשב להיעזר הופכים למלכודת אכזרית עבורו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְכָשְׁלוּ בָם מתייחסות לאותם מכשולים שהוזכרו בפסוק הקודם. האנשים ייתקלו באבן הנגף ובצור המכשול, וכתוצאה מכך וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ. מיד לאחר מכן וְנוֹקְשׁוּ, כלומר יפלו וייתפסו במוקש, ולבסוף וְנִלְכָּדוּ. ריבוי הפעלים הכפול נועד להדגיש ולהעצים את חומרת הנפילה ואת חוסר היכולת להיחלץ ממנה [מצודת דוד]. הפעלים מחולקים בהתאמה לדימויים השונים: הכישלון והשבר מקבילים לאבן ולסלע, בעוד שהמוקש והלכידה מקבילים לפח ולרשת [מלבי"ם, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי המילה בָם אינה מתייחסת לאבנים, אלא משמעותה שרבים "מתוכם" יכשלו [שד"ל], או שהיא מתייחסת ישירות לפח ולמוקש [אבן עזרא].
זהותם של אותם רַבִּים העתידים ליפול עומדת במוקד הדיון הפרשני, וההסכמה הרווחת היא שמדובר במורדים שחשבו להינצל באמצעות מרידתם, אך דווקא היא הפכה למלכודת עבורם [רד"ק]. הפרשנים מזהים קבוצות היסטוריות ספציפיות שנפלו ברשת זו. גישה אחת ממקדת את הפסוק בסיעתו של שבנא, שר בכיר שמרד במלך חזקיהו. שבנא ואנשיו סירבו לבטוח בה' בעת המצור האשורי, יצאו מירושלים כדי לחבור לסנחריב מלך אשור, ולבסוף נשטפו ונהרגו בדרך [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. פירוש זה מחדד כי ירושלים עצמה לא נועדה להיחרב באותה עת, אלא שהפח והמוקש נפרשו במדויק כדי ללכוד רק את המורדים מתוכה, בעוד שאר העיר ניצלה [אברבנאל].
בנוסף לשבנא, הפסוק מתפרש גם על קבוצות נוספות בעם ישראל שחוו חורבן היסטורי באותה תקופה. הריבוי מצביע גם על ממלכת עשרת השבטים (אפרים) שנפלה ביד אשור והלכה לגולה, וכן על מאבקים פנימיים עקובים מדם כמו רציחתו של פקח מלך ישראל בידי הושע [רש"י, שד"ל]. כמו כן, הנזק לא פסח לחלוטין על ממלכת יהודה, ורבים מאנשיה סבלו מהשחתת אדמתם בידי האויב האשורי [שד"ל].