אויבי ישראל זוכים לקריאת תיגר נבואית, המבטיחה כי כל תוכניותיהם ומזימותיהם נידונות לכישלון מוחלט לנוכח ההשגחה האלוהית. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק פונה אל האויבים המבקשים להרע ליהודה ולירושלים, ומודיע להם כי התייעצויותיהם לא יועילו.
המילה עֻצוּ משמשת בלשון ציווי [רש"י]. הפרשנים עומדים על ההבדל שבין שלב העצה לשלב הדיבור. מצד אחד, עֵצָה מייצגת את השלב העיוני שבו האויבים מחפשים את האמצעים הטובים ביותר ומתכננים את הקשר, בעוד שהמילה דָבָר מתייחסת לשלב המעשי שבו ניתנת הפקודה להוציא את התוכנית אל הפועל [מלבי"ם]. עם זאת, מודגש כי שני המושגים מתייחסים להחלטה מוגמרת ולגזרה; לא ניתן להפר משא ומתן שעוד לא הוסכם, וכן לא שייך לומר על דיבור שהוא וְלֹא יָקוּם אלא אם כן מדובר בהחלטה נחרצת [שד"ל].
גישה ייחודית מציעה כי האויבים עשויים לנסות להשתמש בעֵצָה מוכרת שכבר הוכיחה את עצמה כהצלחה אצל צבאות אחרים בעבר, או לחלופין, להקפיד מאוד על הדָבָר היוצא מפיהם מתוך אמונה שלמילים יש כוח והשפעה. ואולם, גם תחבולות וזהירות אלו לא יועילו להם [חומת אנך].
הסיבה לכישלון המוחלט של האויבים טמונה בסוף הפסוק: כִּי עִמָּנוּ אֵל. ה' נמצא עם העם, לא יעזוב אותם ביד אויביהם, ולו הכוח האמיתי להפר את מחשבותיהם [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. ביטוי זה נושא גם משמעות כפולה, שכן הוא משחק עם שמו של בן הנביא, "עמנו אל". אזכור השם מהווה סמל והבטחה לכך שכאשר הילד יגדל, הארץ תתנקה מאויביה והעם יזכה לראות ימים טובים ובטוחים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].