התפשטות צבא אשור בארץ יהודה מתוארת מבעד לשתי תמונות ציוריות עזות: נהר גועש העולה על גדותיו ומאיים להטביע את הכל, וישות עצומה הפורשת את כנפיה על פני הארץ כולה. אולם, דווקא בשיא החרדה, חותמת הנבואה במסר של תקווה והשגחה.
הפלישה מתחילה בתנועה הדרגתית. תחילה האויב וְחָלַף בארץ באופן ארעי ומבלי להותיר חותם, אך מיד לאחר מכן הוא הופך לכוח אשר שָׁטַף בחזקה כל מה שנקרה בדרכו, ולבסוף וְעָבַר והתבסס בארץ בקביעות [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הללו מתארות את מלך אשור הכובש את ערי יהודה המבוצרות ובוזז אותן כמי נהר שוטפים.
סכנת הטביעה גוברת כאשר המים ממשיכים לעלות ומתקיים עַד צַוָּאר יַגִּיעַ. הפרשנים מסכימים כי זהו תיאור של סכנת חיים מוחשית, כאשר המים מגיעים עד לצווארו של אדם המצוי על סף טביעה. במישור הלאומי, הצוואר מסמל את ירושלים; כשם שהצוואר סמוך לראש הגוף, כך הגיע האויב האשורי עד לשערי עיר הבירה ואיים להכריעה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. יש המוסיפים כי הדימוי לצוואר רומז ספציפית לבית המקדש השוכן בירושלים, המכונה במקורות צוואר [חומת אנך].
מכאן עובר התיאור להיקף הפלישה: וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו. המילה מֻטּוֹת נגזרת מהשורש נ.ט.ה, ומשמעותה פרישה והטיה לצדדים, בדומה לאדם הנוטה ופורש אוהל [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק]. לגבי משמעות ה"כנפיים", קיימות מספר גישות: יש המפרשים כי הדימוי משתנה מנהר לעוף טרף עצום שמוטת כנפיו מכסה את הארץ מקצה לקצה [ביאור שטיינזלץ]. אחרים סבורים כי הדימוי נותר של נהר, והכנפיים הן למעשה צדדי הנהר המתפשטים לרוחב הארץ [שד"ל, אברבנאל]. עם זאת, הפירוש המקובל ביותר הוא שהכנפיים מסמלות את מחנהו הצבאי של סנחריב, שפרישתו והתפשטותו ימלאו את כל רוחב ארץ יהודה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. כדי להמחיש את גודלו העצום והמטיל אימה של הצבא, מביאים חלק מהפרשנים מדרש המתאר את הריבוי הבלתי נתפס של אוכלוסי סנחריב [רש"י, אברבנאל].
למרות תיאור החורבן, הפסוק מסתיים במילים מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל. הנביא פונה ישירות לילד בשם עמנואל, המסמל את התקווה וההשגחה. הארץ מיוחסת אליו כ"ארצך" משום שהוא בן מלך, או כדרך לייצג את האומה כולה דרכו [שד"ל, מלבי"ם]. הזכרת שמו של הילד נועדה לפתוח בנחמה: אף על פי שמי הנהר יגיעו עד הצוואר, העם לא יטבע. זוהי הבטחה משמיים כי ה׳ יהיה עם שבט יהודה ויצילם מיד אשור, בניגוד לגורלם של עשרת השבטים [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. לחלופין, יש המפרשים כי תיאור התפשטות האויב הוא מאמר ה׳ לנביא, ובתגובה לכך זועק הנביא בתפילה ובביטחון: "עמנו אל!" להשגחתך ולישועתך אנו מקווים [אברבנאל].