ישעיהו, פרק ט׳, פסוק י״ח

מתוך חמתו וכעסו, בְּעֶבְרַת יְהֹוָה צְבָאוֹת, ניחת אסון כבד שבו נֶעְתַּם אָרֶץ, כאשר היא נחרכת באש שורפת, מתכסה באפלת עשן או מזדעזעת ממקומה. החורבן הפיזי והבצורת מובילים לקריסה חברתית שבה וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, וכשם שגזיר עץ בוער מצית את סביבתו, כך מתפשטת הרעה מאדם לחברו. בתוך סערת האסון, הרעב והייאוש, כל אדם דואג רק להישרדותו האישית ולכן אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ. הטרגדיה מגיעה לשיאה כאשר במקום להתאחד מול הצרות, בני העם מוסיפים חטא על פשע, גוזלים ופוגעים זה בזה.