הפסוק מציג תמיהה עמוקה על האבסורד שבעבודת האלילים, ומתאר את ההתפכחות העתידית של אומות העולם מאמונות השווא. השאלה הֲיַעֲשֶׂה־לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים מצביעה על חוסר ההיגיון הבסיסי: כיצד ייתכן שאדם ייצור במו ידיו אלוהות? הרי בני האדם עצמם אינם אלים, וממילא לא ייתכן שמעשה ידיהם יהיה נעלה וטוב מהם [מצודת דוד].
לעתיד לבוא, בימות המשיח, יכירו אומות העולם בטעותם. הם יבואו להתוודות על עוונותיהם ויתמהו על עצמם כיצד העלו על דעתם לעבוד אלים זרים שאינם עונים להם בעת קריאתם ואינם מושיעים אותם מצרתם [רד"ק, צאינה וראינה].
לאור ההבנה הברורה כי וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים, עולה השאלה מדוע 'ה מעניש בחומרה רבה כל כך על עבודת אלילים, הרי ממילא אין בהם כל ממש. ההסבר לכך הוא ש'ה אינו מקנא באלילים עצמם, אלא מעניש את בני האדם על עצם הבחירה בדברי הבל ועל הכפירה בו. העונש נועד להמחיש את גבורתו ואת השגחתו של 'ה בעולם, ולהראות שהוא לבדו שולט במערכות הטבע ויכול לשנותן כרצונו, וזאת כדי שישראל וכל העמים יכירו במלכותו [מלבי"ם].
כדי להבין את שורש הטעות האנושית שהובילה לעשיית פסלים, ניתן להתבונן במעשה עגל הזהב. עובדי האלילים הקדמונים לא היו טיפשים עד כדי להאמין שהפסל הדומם עצמו הוא האל שיושיע אותם. למעשה, הם ניסו ליצור כלים גשמיים שדרכם יוכלו להוריד שפע רוחני ולחזות עתידות. הם בחרו ליצור צורות של עצמים דוממים או בעלי חיים, ולא דמויות של בני אדם, משום שסברו שרוחו של אדם נדבקת בעולמות העליונים ואינה יכולה להמשיך את הכוח הרוחני למטה אל הארץ. לכן, כאשר משה מת, הם חיפשו תחליף גשמי ויצרו את העגל, מתוך אמונה מוטעית שיש כוח עצמאי לדמויות כמו השור שבמרכבה העליונה. על כך משיב הפסוק שכל אותן דמויות וצורות הן חסרות ממשות ויכולת, שכן רק 'ה, עילת כל העילות, הוא השליט הבלעדי בעולם [אהבת יהונתן].