העונש על חטאי העם מתבטא בעקירה אלימה ממולדתם אל מציאות של שעבוד מוחלט וזרות. המילה וְהֵטַלְתִּי מבטאת השלכה בכוח. הפרשנים מסכימים כי ה׳ ישליך את העם מעל אדמתם, בדומה להשלכת חפצים מספינה. הם יגורשו אל ארץ זרה לחלוטין, מקום שלא היה מוכר להם או לאבותיהם מעולם.
לגבי הקללה וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֶת־אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה אינה בהכרח לפולחן דתי, אלא לשעבוד פיזי ועבדות לעמים ולגויים שהם עצמם עובדי אלילים [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כעונש של מידה כנגד מידה: כשם שבאופן חופשי ומרצון הם עבדו עבודה זרה בארץ ישראל כדי להכעיס את ה׳, כך בגלות הם יוכרחו לעבוד עבודה זרה בעל כורחם [מלבי"ם]. גישה משלימה מסבירה שעצם השעבוד המוחלט לחברה של עובדי אלילים, יגרום לכך שאורח חייהם ועולם המושגים של הגולים יהפכו לאליליים בעצמם [ביאור שטיינזלץ].
עבודה זו תיעשה יוֹמָם וָלַיְלָה, ללא מנוח, משום שה׳ אומר: אֲשֶׁר לֹא־אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה. המילה חֲנִינָה מוסברת כלשון חן או רחמים. המשמעות היא שה׳ לא ייתן לעם חן בעיני האומות השובות, ולכן האויבים לא ירחמו עליהם אלא יעבידו אותם בפרך ללא הפסקה [מצודת דוד, רד"ק]. בנוסף, חוסר החנינה מתבטא בכך שהם לא יזכו לעזרה או להתערבות משמים שתקל על סבלם [ביאור שטיינזלץ].