דבר ה' הנגלה אל הנביא אינו מסתכם הפעם במסר מילולי בלבד, אלא דורש ממנו להפוך את חייו האישיים למיצג חי של החורבן הקרב. הציווי האלוהי דורש מירמיהו להתנתק משלושה מעגלי חיים בסיסיים: הקמת משפחה, השתתפות באבל, ושמחה באירועים חברתיים [אברבנאל].
הדרישה להימנע מקיום מצוות יסודיות כמו פריה ורבייה, ניחום אבלים ושמחת חתן וכלה, מעוררת תמיהה. גישה אחת ניסתה להסביר את האיסור לשאת אישה כצעד פרקטי שנועד להגן על ילדיו העתידיים של הנביא מפני הגזירה שנגזרה על עיר מולדתו ענתות [רד"ק]. ואולם, הסבר זה נדחה בטענה שעיקר נבואתו של ירמיהו התרחשה בירושלים, ושאין בהסבר זה כדי להצדיק ביטול מצוות כה רבות [אברבנאל].
הגישה המרכזית מסבירה כי ההימנעות ממעגלי החיים אינה נובעת מסיבות אישיות של הנביא או מפסול במעשים עצמם, אלא נועדה לשמש משל ודוגמה חיה לעם. התנהגותו החריגה של ירמיהו נועדה לעורר את סקרנותם של אנשי ירושלים ולגרום להם לשאול לפשר מעשיו. תשובותיו של הנביא ימחישו להם את חומרת הגזירה, שכן מעשים חריגים הנראים לעין משפיעים על הלבבות הרבה יותר מאשר מילים הנשמעות באוזן [אברבנאל].
כל פעולה שהנביא נמנע ממנה נושאת מסר מדויק על העתיד להתרחש: ההימנעות מנישואין והולדה ממחישה כי הילדים וההורים בעיר ימותו ברעב ובחרב וגופותיהם יושלכו ללא קבורה. ההוראה שלא ללכת אל בית מרזח (המוסבר כבית אבל), והאיסור המבוטא במילים ולא יפרסו להם על אבל (כלומר, איסור להעניק לאבלים "סעודת הבראה" ולבצוע עבורם לחם), מסמלים את סילוק הרחמים והחסד האלוהיים. האסון יהיה כה כבד ורחב היקף, עד שלא יישאר לאנשים פנאי או יכולת לערוך הספדים ולנחם את האבלים כראוי. לבסוף, ההימנעות מהגעה אל בתי משתה כדי לשמוח עם חתן וכלה, מבהירה כי ה' עתיד להשבית לחלוטין את קול הששון והשמחה מן העיר.