נבואת חורבן קשה המבשרת על סילוק מוחלט של כל סממני השמחה והחיים התקינים מן הארץ. כאשר ה' אומר הִנְנִי מַשְׁבִּית, הכוונה היא לביטול ומניעה מוחלטת של השגרה והשמחה מאותו מקום [מצודת דוד, מצודת ציון].
לגבי הביטוי לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם, הפרשנים מציגים שתי זוויות שונות. גישה אחת מסבירה כי מדובר בכפל לשון שנועד להדגיש את חומרת הדברים וקרבתם [מצודת דוד]. מנגד, יש המעניקים משמעות נפרדת לכל מילה: לְעֵינֵיכֶם מצביע על מציאות שהעם כבר מתחיל לראות ולהרגיש, כפי שניכר בחייו האישיים של ירמיהו הנביא, בעוד וּבִימֵיכֶם מלמד על משך הזמן הארוך של הגזירה, שתימשך לאורך כל ימי הדור ההוא ועד לסיום שבעים שנות הגלות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מפרט את סוגי הקולות שייפסקו, ומבחין בין שָׂשׂוֹן לבין שִׂמְחָה. בעוד שהשמחה היא הרגש הפנימי החבוי בלב, הששון הוא הביטוי החיצוני והמעשי לאותה שמחה, כדוגמת לבישת בגדים חגיגיים [מלבי"ם].
החורבן יעמיק עד כדי השתקת קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. משמעות הדבר אינה מתמצה רק בביטול קולות השמחה הרגילים המלווים את החתן [מצודת דוד], אלא מתארת שממה מוחלטת – לא רק שקולות הששון והשמחה ייפסקו, אלא עצם קולם של חתנים וכלות לא יישמע כלל, אפילו אם יבקשו להינשא בשקט וללא כל חגיגה [מלבי"ם].