החורבן הצפוי מביא עמו קריסה מוחלטת של סדרי החברה והכבוד המינימלי למת, תוך שרשרת של אסונות בלתי פוסקים.
המילה מְמוֹתֵי משמעותה מיתות רבות, והביטוי תַחֲלֻאִים נגזר מהמילה חולי. הפרשנים נחלקו לגבי טיבו של חולי זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רד"ק, מצודת דוד] היא כי מדובר בחולי הנובע מן הרעב הכבד. הרד"ק מוסיף ומנמק כי הרי כל אדם מת בסופו של דבר ממחלה כלשהי אם אינו נהרג בחרב, ולכן בהכרח שהכוונה כאן אינה למחלה רגילה אלא למחלת הרעב הייחודית. מנגד, יש המפרשים [מלבי"ם] כי מדובר במגפה קטלנית המכה בעם כשלב ראשון באסון.
בהמשך נאמר כי המתים לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ. הסיבה לכך היא ריבוי החללים העצום והעובדה שכל אדם יהיה טרוד בהישרדותו ובצרותיו שלו, עד שלא יישאר פנאי או יכולת לערוך הספדים וקבורה [רד"ק, מצודת דוד]. הסבר נוסף לאי־הקבורה הוא החשש העמוק של הניצולים לגעת בגופות פן יידבקו במגפה [מלבי"ם].
כתוצאה מכך, הגופות לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ, כלומר הן יהפכו לזבל המפוזר על פני הקרקע. על פי המלבי"ם, ישנו סדר כרונולוגי בפורענות: תחילה ימותו במגפה וירקבו כדומן על האדמה עוד בטרם ימצאו אותם חיות הטרף. לאחר מכן, השורדים את המגפה וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ. מכיוון שאיש לא נותר לקבור את החללים, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, כאשר המונח "בהמת הארץ" כולל בתוכו גם את חיות הבר [מצודת דוד].
לאור המציאות המחרידה הזו שבה המוות שולט בכל פינה והמתים מושלכים בביזיון, המסקנה העולה היא שאין כל טעם להביא ילדים לעולם בארץ הזו [ביאור שטיינזלץ].