תארו לעצמכם מצב שבו יש בלאגן כל כך גדול, עד שאנשים נאלצים לוותר על הדברים שהם הכי מכבדים. הנביא מתאר תקופה עצובה מאוד של חורבן, שבה יקרו הרבה אסונות בזה אחר זה. הוא משתמש במילה מְמוֹתֵי, שפירושה מיתות רבות, ומספר שהאנשים ייפגעו מכל מיני תַחֲלֻאִים, שזה סוג של חולי. המפרשים מסבירים שלא מדובר במחלה רגילה, אלא בחולשה גדולה שמגיעה בגלל רעב כבד מאוד.
בדרך כלל, כשאדם הולך לעולמו, המשפחה שלו עורכת לו הלוויה מכובדת ודואגת לו. אבל בתקופה הקשה הזו, האנשים לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ. הסיבה לכך היא שיהיו כל כך הרבה נפגעים, וכל אחד מהניצולים יהיה עסוק רק בלנסות לשרוד, כך שפשוט לא יישאר פנאי או כוח לדאוג לקבורה של אחרים.
בגלל שהנפטרים לא יובאו לקבורה, המצב יהיה קשה כל כך עד שהם לְדֹמֶן עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ, כלומר יישארו מפוזרים על הקרקע כמו דשן או זבל. מי שישרוד את המחלות, וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ, ומכיוון שאין מי שידאג לכבודם של אלו שכבר אינם, וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, שזה כולל גם את חיות הבר. מתוך כל העצב והקושי הזה, שבו אי אפשר אפילו לתת כבוד בסיסי לאדם, המסקנה היא שבאותו זמן קשה עדיף שלא להביא ילדים חדשים לעולם בארץ הזו, כדי שלא יצטרכו לסבול מציאות כזו.