ממדי האסון והחורבן מתוארים כמצב של שבר מוחלט, שבו מנהגי האבלות והכבוד הבסיסיים ביותר למתים ייפסקו לחלוטין. המוות יכה בכולם, גְדֹלִים וּקְטַנִּים, ומאחר שהתמותה תהיה כה נרחבת, לא יישאר טעם או מקום לאבל [רש"י]. בשל הכמות העצומה של החללים, המתים לֹא יִקָּבֵרוּ [מצודת דוד].
בדרך כלל, תהליך הפרידה מהמת מתחיל בביטויי צער פיזיים, ממשיך בהספד ומסתיים בקבורה. הנבואה מדגישה כי אף לא אחד מהשלבים הללו יתקיים, והניצולים אפילו לא יתחילו להתפנות לטיפול במתיהם [מלבי"ם]. הסיבה לכך היא שהחיים יהיו כה מוטרדים, מבולבלים ועמוסים בצרותיהם התכופות, עד שלא יוותר להם פנאי או יכולת נפשית לעסוק בדברי אבל ונחמה או לחוש צער על המתים [רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק מפרט פעולות קיצוניות של צער: יִתְגֹּדַד, שמשמעותו שריטה וחיתוך בבשר החי, וכן יִקָּרֵחַ, שעניינו תלישת שערות הראש ויצירת קרחת [מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפרשנים מתמודדים עם קושי בולט: התורה אוסרת במפורש על עם ישראל להתגודד או לשים קרחה על מת, ואם כן, מדוע היעדרן של פעולות אלו מוצג כחלק מהעונש? גישה אחת מסבירה כי פעולות אלו הוזכרו רק כדוגמה כללית לדרכי אבלות המקובלות בעולם, מבלי לטעון שהעם אכן נהג כך [רש"י]. לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי אנשי יהודה אכן אימצו את מנהגי הגויים ונהגו לפצוע את עצמם כאות כבוד למת בניגוד לדת, כשם שעברו עבירות אחרות, והנביא מציין שגם מנהגים פסולים אלו ייפסקו [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. בין כך ובין כך, המסר המרכזי של הנבואה נותר בעינו: לא יישאר איש שיתאבל על המתים [שטיינזלץ].