ירמיהו, פרק ט״ז, פסוק ו׳

המוות יכה בכולם, גְדֹלִים וּקְטַנִּים, ובשל הכמות העצומה של החללים הם לֹא יִקָּבֵרוּ. הניצולים יהיו כה מוטרדים מצרותיהם התכופות, עד שלא יוותר להם פנאי או יכולת נפשית להתפנות לטיפול במתים, ולכן וְלֹא־יִסְפְּדוּ לָהֶם. בנוסף, לא יתקיימו ביטויי צער פיזיים: וְלֹא יִתְגֹּדַד, כלומר איש לא ישרוט ויחתוך בבשר החי, וְלֹא יִקָּרֵחַ, שמשמעותו תלישת שערות הראש. פעולות קיצוניות אלו מוזכרות כדוגמה כללית לדרכי אבלות או כמנהגים פסולים שהעם אימץ, כדי להדגיש את השבר המוחלט שבו לא יישאר איש שיתאבל.