כאשר הנביא מוסר לעם בשורות קשות של מוות, מחלות וחוסר תוחלת, תגובתם היא פליאה והתחסדות, והם דורשים לדעת את הסיבה לגזירות החמורות [ביאור שטיינזלץ]. שאלת העם מורכבת משתי טענות מרכזיות [מלבי"ם]. תחילה הם שואלים עַל מֶה, כלומר בעבור איזו סיבה [מצודת דוד], דִּבֶּר ה' עָלֵינוּ. בכך הם תוהים מדוע העונש מכוון דווקא כלפיהם, בטענה שגם דורות קודמים חטאו באופן חמור אך לא נענשו באסון כזה [מלבי"ם].
לאחר מכן הם מוסיפים ושואלים וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ, כשהם טוענים לחפות מוחלטת ומתכחשים לכך שחטאו כלל, בין אם במזיד ובין אם בשוגג [מלבי"ם]. השימוש הכפול במונחי החטא אינו מקרי; המילה חַטָּאתֵנוּ מציינת עבירה קלה יותר מאשר עֲוֹנֵנוּ [מלבי"ם]. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מעירים כי המילים עֲוֹנֵנוּ וכן חַטָּאתֵנוּ נכתבו בלשון יחיד וללא האות יו"ד [מנחת שי, רד"ק].
שאלות אלו, שהעם עתיד לשאול במקרה שהנביא ידבר אליהם (וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ [מצודת דוד]), משמשות למעשה כהקדמה לתשובה האלוהית שתבוא מיד לאחר מכן. תשובה זו תבהיר כי הפורענות והגלות הקרבות הן פועל יוצא של עבודת האלילים של אבותיהם, יחד עם התנהגותם הרעה של בני הדור הנוכחי. העונש הוא מידה כנגד מידה: מכיוון שבחרו לעבוד אלוהים אחרים בארץ המיוחדת לה', הם יגורשו לארץ נוכריה ושם ישועבדו לאויביהם ללא רחמים [אברבנאל].