הציווי האלוהי המורה לנביא להישאר רווק וחשוך ילדים מהווה דרישה אישית חריגה וקשה, הנובעת ישירות מאסון מתקרב. ההוראה לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה אינה עומדת כאן בפני עצמה, אלא נועדה לשמש אמצעי למטרה הברורה: וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת – מניעת הבאת ילדים לעולם שבו צפויה להם כליה [מצודת דוד].
קיימת אי בהירות מסוימת בשאלה האם מדובר באיסור גורף וכללי על הנביא לשאת אישה אי פעם בחייו, או בהוראה המוגבלת לזמן ולמיקום ספציפיים [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הגישה המרכזית פותרת ספק זה וממקדת את האיסור בצירוף בַּמָּקוֹם הַזֶּה, המזוהה ספציפית עם עיר הולדתו של ירמיהו, ענתות [רד"ק, מלבי"ם]. על אנשי ענתות נגזרה באותה עת גזרת השמדה מוחלטת שלא תותיר להם כל שארית, ולכן הוזהר הנביא שלא להקים שם משפחה.
מציאות זו מעוררת תמיהה עקרונית: מדוע שזכותו של ירמיהו כצדיק לא תגן על ילדיו, והרי ילדים קטנים אינם נענשים אלא אם כן ישנו עוון לאבותיהם? ההסבר לכך טמון באופייה של ענישה קולקטיבית. כאשר חלה גזרת חורבן על עיר שלמה, צדיק יחיד, או ילדים חפים מפשע, עלולים להספות יחד עם ההמון החוטא. זכותו של אדם בודד אינה מספקת כדי להציל את העיר כולה, וגם אינה מבטיחה את הצלת משפחתו ממידת הדין הפוגעת בכולם. יתרה מזאת, ירמיהו לא יכול היה פשוט להוליד ילדים בענתות ולהבריחם משם בטרם תכה הפורענות, שכן קרוביו בני המקום, אשר כפרו בנבואותיו, לא היו מאפשרים לו לעשות זאת [רד"ק].
מעניין לציין כי מבחינה היסטורית, אנשי ענתות חזרו לבסוף בתשובה ואכן נותרה מהם שארית ששבה מגלות בבל. אף על פי כן, ה' ציווה על ירמיהו את האיסור החמור בהתבסס על הגזרה המקורית והקשה, ומבלי לגלות לו על תשובתם העתידית, כדי להמחיש את חומרת מצבם באותה עת [רד"ק].