טרם בוא הגאולה, ה׳ מצהיר כי יגבה מן העם תשלום ועונש על חטאיהם הגלויים והמעשיים. העונש יבוא רִאשׁוֹנָה, כלומר בתחילה, והסיבה המרכזית לכך היא חילול הארץ. הארץ הטהורה אינה מסוגלת לסבול בתוכה תועבות ומעשים רעים, וכפי שהיא מקיאה מתוכה גויים שאינם מצווים כאשר הם משחיתים את דרכם, על אחת כמה וכמה שתקיא את ישראל שנצטוו על כך [רד"ק].
העונש מוגדר כמִשְׁנֵה עֲוֺנָם, ביטוי המורה על כפל וחזרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם נענש בכפליים משום ששנו וחזרו על חטאי אבותיהם, והוסיפו את עוונותיהם שלהם על אלו של הדורות הקודמים. לעומת זאת, המלבי"ם מפרש את הכפילות כשני סוגים שונים של חטאים: האחד הוא פגיעה בארץ עצמה, כדוגמת אי שמירת שנת השמיטה וזיהום הארץ במעשים רעים, והשני הוא פגיעה ישירה בבית המקדש.
חומרת המעשים באה לידי ביטוי במילים עַל חַלְּלָם אֶת־אַרְצִי וכן מָלְאוּ אֶת־נַחֲלָתִי. הפרשנים מבחינים בין שני המושגים: בעוד ש"ארצי" מתייחסת לכלל ארץ ישראל, שהיא מקודשת מכל הארצות וראויה להשרות בה את השכינה [רד"ק], הרי שהמילה "נחלתי" מכוונת במיוחד למקומות המקודשים ביותר שבהם ה׳ שוכן, ובראשם בית המקדש [מלבי"ם].
את המקומות הקדושים הללו הם טימאו בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם. מילים אלו מתארות את עבודת האלילים כדבר מכוער, מגונה ומאוס, בדומה לשרצים או לפגרי חיות [רד"ק, מצודת ציון]. העם לא הסתפק בעבודה זרה ברחבי הארץ, אלא הגדיש את הסאה כאשר מילא את נחלת ה׳ באותן תועבות, כפי שעשה למשל המלך מנשה כשהעמיד פסל בתוך היכל המקדש עצמו [מלבי"ם].