השגחתו של ה' על מעשי בני האדם היא מוחלטת ומקיפה, והיא עומדת בניגוד גמור למחשבתם המוטעית של החוטאים הסבורים כי ה' אינו רואה אותם [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק בא להדגיש כי ה' משגיח על כל מעשיהם של בני האדם, ודבר אינו נעלם מעיניו.
הפסוק משתמש בכפילות לשונית כדי לחזק את הרעיון שדבר אינו נעלם מהשגחת ה' [מצודת דוד]. תחילה נאמר לֹא נִסְתְּרוּ (מילה הנכתבת במדויק ללא אות וי"ו בתחילתה [מנחת שי]), ולאחר מכן מופיעה המילה נִצְפַּן, שמשמעותה הסתרה והעלמה [מצודת ציון].
בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכפילות זו אמצעי הדגשה בלבד, יש המוצאים הבחנה דקה ומהותית בין חלקי הפסוק. לפי גישה זו, קיים הבדל בין המושגים: בעוד שדבר נסתר הוא מוסתר לחלוטין, דבר צפון הוא כזה שנמצא בסביבה אך מונח בצד, מחוץ לטווח הראייה הישיר. בהתאם לכך, הפסוק מחלק את ההשגחה האלוהית לשני רבדים: דַּרְכֵיהֶם מייצגים את דרכי הנפש ותכונות האופי הפנימיות, כגון אכזריות וגאווה, שמהן צומחים החטאים. מכיוון שתכונות אלו פנימיות, נאמר עליהן לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי משמע, אינן נסתרות מידיעתו המוחלטת של ה'. לעומת זאת, עֲוֹנָם מתייחס למעשים הרעים בפועל, התלויים בראייה, ועל כן נאמר עליהם וְלֹא נִצְפַּן מִנֶּגֶד עֵינָי. הבחנה זו מחדדת את ההבדל בין משפט בשר ודם למשפט אלוהי: בני אדם יכולים לשפוט רק את המעשה הגלוי, ואילו ה' בוחן הן את המעשים עצמם והן את המידות הפנימיות שהובילו אליהם [מלבי"ם].