ירמיהו, פרק ט״ז, פסוק י״ז

השגחתו של ה' על בני האדם היא מוחלטת ומקיפה, בניגוד למחשבת החוטאים הסבורים כי מעשיהם נעלמים ממנו. הכפילות הלשונית בפסוק מדגישה שדבר אינו חומק מהשגחה זו, תוך הבחנה בין שני רבדים של משפט אלוהי. המילים כִּי עֵינַי עַל כָּל דַּרְכֵיהֶם מתייחסות לדרכי הנפש ותכונות האופי הפנימיות, ולכן נאמר עליהן כי לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי ואינן נעלמות מידיעתו. לעומת זאת, המילים וְלֹא נִצְפַּן עֲוֹנָם מִנֶּגֶד עֵינָי מתייחסות למעשים הרעים בפועל, שאינם מוסתרים מראייתו. כך מתחדד ההבדל בין משפט בשר ודם השופט רק את המעשה הגלוי, לבין ה' הבוחן הן את המעשים והן את המידות הפנימיות שהובילו אליהם.