בעתות של אסון כבד וצרות תכופות, סדרי החברה התקינים קורסים, ומנהגי האבלות והנחמה המסורתיים נזנחים משום שכל אדם שקוע בצרתו שלו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְלֹא־יִפְרְסוּ מתייחסות למנהג סעודת ההבראה. על פי המנהג, בסעודה הראשונה שלאחר הקבורה אין האבל אוכל משלו, אלא קרוביו ושכניו מביאים לו מזון, מברכים עליו ובוצעים עבורו את הלחם. הפועל פריסה משמעותו שבירה וחיתוך של הלחם לשניים בידיים. לפיכך, משמעות הכתוב היא שלא יהיה מי שיחתוך עבור האבלים את הלחם ויערוך להם סעודה זו. מנגד, ישנה גישה חלופית המפרשת את המילה יִפְרְסוּ במשמעות של פרישת כפיים והכאת כף אל כף לאות צער ואבל, פעולות שלא ייעשו בשל ריבוי המתים [רד"ק].
בנוסף למזון, המנחמים נהגו להציע לאבלים כּוֹס תַּנְחוּמִים, שהיא כוס יין שנועדה לשכך את צערם. אולם, בתקופה קשה זו אנשים יהיו כה טרודים באסונותיהם, עד שלא יעשו את מעשי החסד הראויים הללו [מצודת דוד], וזו גם הסיבה שה' ציווה קודם לכן שלא ללכת לספוד [רש"י].
בסוף הפסוק ניכר מעבר מלשון רבים ללשון יחיד במילים עַל־אָבִיו וְעַל־אִמּוֹ. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לכל אדם ואדם באופן אישי, כל יחיד שיאבד את הוריו יישאר ללא נחמה. הדבר מדגיש את עוצמת החורבן, שכן אפילו על האנשים הקרובים ביותר לא יהיה פנאי או יכולת להעניק את כוס התנחומים וסעודת ההבראה המקובלות [מלבי"ם].