ירמיהו, פרק ט״ז, פסוק ז׳

יצא לכם פעם לראות מישהו עצוב מאוד ולרצות מיד לגשת ולעזור לו? בדרך כלל, כשמישהו מאבד אדם קרוב, החברים והשכנים עוטפים אותו באהבה. אבל תארו לעצמכם תקופה כל כך קשה ועמוסה בצרות, שכל אחד שקוע רק בבעיות שלו ואין לו פנאי לעזור לאחרים. בימי התנ"ך, המנהג היה שכאשר אדם אבל, השכנים היו מכינים לו את הסעודה הראשונה, מברכים עליה ובוצעים עבורו את הלחם. לכן נאמר וְלֹא־יִפְרְסוּ, כלומר, לא יהיה מי שיחתוך ויפרוס את הלחם עבור האבלים ויערוך להם את הסעודה הזו. בנוסף לאוכל, המנחמים נהגו לתת לאבלים כּוֹס תַּנְחוּמִים, שזו כוס שתייה מיוחדת שנועדה להרגיע מעט את הצער שלהם. בגלל שכולם יהיו כל כך טרודים בקשיים שלהם, מעשי החסד החשובים האלו פשוט ייפסקו, ולכן ה' ציווה קודם לכן שלא ללכת לנחם. לקראת הסוף קורה משהו מעניין, פתאום עוברים לדבר על אדם יחיד במילים עַל־אָבִיו וְעַל־אִמּוֹ. זה בא ללמד אותנו עד כמה המצב יהיה מורכב, אפילו אדם שיאבד את האנשים הכי קרובים אליו, כמו אבא או אמא שלו, יישאר הפעם בלי נחמה, כי לאף אחד לא תהיה את היכולת לבוא ולתת לו אוכל או שתייה כדי להקל עליו.