נבואת החורבן משרטטת הבחנה גיאוגרפית ומשפחתית מדויקת באשר לגזירת הכיליון, ומפרידה בין גורלם של ילדים שנולדו באזור מסוים לבין גורל הוריהם ברחבי הארץ כולה.
מבחינה לשונית, המילה הַיִּלּוֹדִים משמשת בפסוק כשם תואר לבנים ולבנות [רד"ק]. כמו כן, המונח הַמּוֹלִדִים מתייחס לאבות אשר עיברו את אימותיהם של אותם ילדים [מצודת דוד].
ההבחנה המרכזית בפסוק היא בין מיקומי הגזירה. הביטוי בַּמָּקוֹם הַזֶּה מכוון באופן ספציפי לעיר ענתות. משמעות הדבר היא שגזירת הכיליון על הילדים הקטנים חלה אך ורק על אלו שנולדו בתוך ענתות עצמה. לעומת זאת, הביטוי בָּאָרֶץ הַזֹּאת מתייחס לכלל הארץ, ומלמד כי על האבות והאימהות נגזרה כליה בכל מקום שבו הם נמצאים, ללא הגבלה לעיר מסוימת. כתוצאה מהבחנה זו, ילדים של אנשי ענתות שנולדו בערים אחרות ניצלו מן הגזירה. עובדה זו מסבירה כיצד דורות לאחר מכן, בימי עזרא, נותרו שרידים מאנשי ענתות אשר שבו מן הגולה, שכן הם היו צאצאיהם של אלו שניצלו משום שנולדו מחוץ לעיר [מלבי"ם].