הציווי על שמירת השבת מקיף הן את האיסור המעשי על טלטול והוצאת משאות ועל עשיית מלאכה, והן את הדרישה לקדש את היום בפועל.
האיסור וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם מתייחס בראש ובראשונה להוצאת חפצים מתוך הבית אל החוץ [מצודת דוד]. עם זאת, יש המרחיבים את היקפו של איסור זה; גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא להוצאת משא אל מחוץ לשערי העיר, שכן ירושלים הייתה מוקפת חומה ודלתותיה ננעלו בלילה, ולכן לא נחשבה מבחינה הלכתית ל"רשות הרבים" גמורה. גישה נוספת מרחיבה את האיסור ורואה בו אזהרה גם על הוצאת משא אל "כרמלית" (שטח ביניים שאינו רשות היחיד ואינו רשות הרבים), ובכך ישנו חיזוק לתקנת העירובין שתיקן שלמה המלך [מלבי"ם].
ההוראה וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ נועדה לשלול עשיית כל עבודה מכל סוג שהוא [מצודת דוד], והיא כוללת בתוכה אזהרה גם על מלאכות שאינן אסורות מהתורה אלא נאסרו מדברי חכמים [מלבי"ם].
הדרישה וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת מתבארת משני כיוונים המשלימים זה את זה: מן הצד השלילי, הקידוש מתבטא בכך שנמנעים מחילול היום על ידי עשיית דברים האסורים בו [מצודת דוד]. מן הצד החיובי, הקידוש נעשה באמצעות פעולה אקטיבית של שביתה ממלאכה וקיום עונג שבת [מלבי"ם].